בשנה הקרובה אמורים נכדיי התאומים ג’ ו־ח’ להתגייס לצה”ל. שניהם רוצים להתנדב ליחידות קרביות, דבר שמדאיג בהחלט את סבא שלהם, שחווה את מחיר הלחימה עם חבריו הטנקיסטים במלחמת יום הכיפורים. הדאגה הביאה אותי להוגיע את מוחי בשאלה, כיצד מפחיתים את הסכנה לשניים.
בתחילה שקלתי להציע להם להירשם ללימודים בישיבה, ובכך להפוך את החשש של סבא לאמנותם. התברר שרעיון זה אינו מתיישב עם המוטיבציה שלהם לתרום להגנתה של מדינת ישראל, ולא רק בתפילה. המשכתי לחשיבה על רעיון אחר, שאולי לא ימנע מהנערים את סכנות המלחמה, אבל במקרה שחלילה ייפלו בשבי, תהיה לפחות ממשלה שתיאבק על שחרורם ועל החזרתם הביתה.
הימים האחרונים גילו בפניי פתרון לסוגיית השחרור מהשבי: הסדרת אזרחות זרה לי ולצאצאיי. במשך שנים נמנעתי מהשגת אזרחות אירופית שאני זכאי לה. שבתי ואמרתי לעצמי שאמי לא נמלטה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ואבי לא ברח מאוסטריה ממש בתחילת האנשלוס הנאצי כדי שאני, בנם, אאמץ את אזרחות המדינות שרדפו אותם ורצחו את בני משפחותיהם. זה היה דבר שלא הצלחתי לעכל. חברים קרובים התייחסו שוב ושוב בתמיהה לסירוב שלי לקבל אזרחות אירופית. “ילדיך יוכלו ללמוד בחינם לימודים גבוהים באירופה, ויוכלו לפתח קריירת תעסוקה שם”, אמרו לי. ואני סלדתי ממהלך כזה.
מסיבה זו, בכאב לב ובבושה אין קץ, אתחיל בתהליך קבלת האזרחות הזרה. לשם מכוונת אותי ממשלת נתניהו בכל תחומי עשייתה. כולי תקווה שנכדיי האהובים יצליחו בשירותם הצבאי הקרבי, יסיימו אותו בריאים ושלמים, ולא יזדקקו לאזרחות זרה פשוט כי ממשלתם אינה פועלת למענם בעת צרה.
התרעות פיקוד העורף