אז הנה אותה פנטזיה קטנה מתוך העלילה: “הציבור נדרך בעקבות פרסום ההודעה כי ראש הממשלה יישא נאום מיוחד שישודר בחדשות שמונה בערב. מגוון הניחושים השתרע מחשיפת גילוי שדה נפט מול חופי ישראל ועד הכרזה על כינוסה של הכנסת כדי לאשר חתימת הסכם שלום שהושג בחשאי עם סעודיה. מראה פניו של ראש הממשלה כאשר התייצב מאחורי הדוכן, הפריך באחת את התחזיות. האיש נראה עצוב ומותש. עיניו מוקפות בעיגולים כהים, גבותיו מכווצות ומצחו חרוש קמטים".
"בהגייה איטית ומיוסרת הוא לחש למיקרופון: ‘אזרחי ישראל. הגעתי למסקנה שאיני יכול יותר למלא את תפקידי. בשבועות האחרונים אני מרגיש קושי למקד את מחשבותיי, לעכל את הניירות שמגיעים לשולחני, לנהל ישיבות ולקבל החלטות. נבדקתי ונמצאתי בריא מכל בחינה שהיא".
"הרופאים סבורים שאני מותש עקב עומס העבודה, אך תחושתי היא – אכזבה. אני מאוכזב מעצמי. לאחר שחלפה מחצית מהכהונה, בחנתי את הישגיי וברור לי שלא הצלחתי לעמוד בהבטחות. קשה לי להמשיך ולאחוז בתפקידי כאשר הסקרים מלמדים ששביעות הרצון מתפקודי נשחקת".
"נכון שעל פי החוק אני רשאי להמשיך ולכהן, אך הצדקה משפטית לבדה איננה מספקת. ראש ממשלה בישראל חייב להישען על תשתית איתנה של לגיטימיות – כזו שרק תמיכה ציבורית רחבה יכולה להעניק. את התמיכה הזאת, לדאבוני, איבדתי'".
"הודעת הפרישה הכתה בתדהמה את הציבור. שלא כמנהגה, העיתונות הישראלית גילתה אמפתיה רבה כלפי ראש הממשלה הפורש. הפרשנים מנו את הישגיו והיללו את יושרו. סקרים לימדו ששיעור התמיכה בו עלה דרמטית ורוב מעוניין בהמשך כהונתו. אלא שהלה לא נענה ללחצים ופרסם הודעה, ‘ביטויי ההזדהות של אזרחי ישראל ריגשו אותי מאוד, אך החלטתי נותרה בעינה’".
"הוא הסכים להעניק ריאיון אחרון. המראיינת פתחה: ‘קבעת רף בלתי מוכר במחוזותינו – ניסחת מבחן אישי מחמיר. אני סקרנית: איך אדם נוטש מרצונו את פסגת המשרות הציבוריות?’. ראש הממשלה השיב, ‘רציתי להשפיע על דרכה של ישראל. ניסיתי, ונכשלתי. לא די להגיד: אני אחראי לכישלון, צריך לתרגם את האחריות למעשה, ללכת הביתה... גיליתי שאני לא מנהיג מספיק מוצלח כדי להוביל את ישראל לעתיד שהיא כל כך ראויה לו’”.
עד כאן הפנטזיה. לרגע היא נשמעת הגיונית – אך זהו רגע קצר וחולף. המציאות הצינית חזקה אפילו מההיגיון.
התרעות פיקוד העורף