ריבוי השמות והעמימות סביב הגדרת הזמן המדויק של החג במקורותינו עשויים להיות דרך לגישה פתוחה ודינמית לדיון בחג השבועות. בעוד בתפוצות מתן התורה היה מאז ומתמיד המאפיין העיקרי של שבועות, הרי שעם השיבה לארץ חזרה החקלאות לתפוס מקום מרכזי בחג, בתהלוכות ובטקסי הבאת ביכורים.
בעשורים האחרונים החלו קהילות רבות, גם כאלו שאינן מגדירות עצמן דתיות, לשוב למנהג הלימוד של "תיקון ליל שבועות". ברחובות, בשעות הקטנות של הלילה, פוגשים אנשים רבים, עם כיפות ועם כיפות שקופות, מהלכים בין מוקדי הלימוד, שותפים לחוויית העיסוק בטקסטים יהודיים וישראליים ובמשמעות שלהם בחיינו כאן ועכשיו.
נסקור שתי תופעות עכשוויות שאי אפשר להתעלם מהן, ושתיהן מחייבות עתה התייחסות אחרת לגיור מצד המדינה: האחת היא העלייה ההמונית לארץ של אנשים שעל פי ההגדרה האורתודוקסית אינם יהודים. הללו משתלבים בחברה, מקיימים קשרי נישואים ומנהלים כאן חיים מלאים, מציאות המובילה לבעיה עתידית על פי ההלכה, של התבוללות יהודית בישראל.
מציאות שונה ומאתגרת זו צריכה להתבטא בתהליך הגיור של אלה המעוניינים להתגייר בישראל בימינו. קטונתי מלהיכנס לדיון הלכתי בעניין המחויבות לקיום מצוות של המעוניינים להתגייר, אך ברור שלאור מציאות משתנה, יש להרחיב את תוכניות ההכשרה באולפני הגיור ללימודים גם בתחומי הזהות של מורשת וציונות, ידיעת הארץ וחיבור לקהילה. וכמובן, גם הדיינים בבתי הדין לגיור חייבים לייצג חיבור עמוק למדינת ישראל ולחברה הישראלית. וכך הגיור יהיה ידידותי למעוניינים ונקבל בשמחה ובמאור פנים הרבה "רות”.
התרעות פיקוד העורף