לישראלים אורבת סכנה דומה, כי המונים ממשיכים לתמוך בימין כאן גם כאשר צריך להיות ברור שאיננו דמוקרטי. בכל המדינות הללו – כמו במקומות נוספים רבים – רוב הציבור פשוט אינו משוכנע שדמוקרטיה משמעה יותר מקואליציית רוב בבחירות אחת לכמה שנים.
רבים פשוט לא שותפים לתפיסה שהגנה על מיעוטים, זכויות פרט, מגבלות על הרשות המבצעת ומערכת משפט מקצועית, חזקה ובלתי נבחרת – הן קריטיות להגדרת חברה כדמוקרטית. כך שקל מאוד לעבוד עליהם שדיקקטורה נבחרת היא לגיטימית. זה כשלון מוחלט של החינוך לדמוקרטיה, וליתרונות הליברליות, בכמעט כל המדינות.
טראמפ לא רק מעריך דמוקטטורים ודיקטטורים אלא שהוא גם בז לברית הטראנס-אטלנטית ולסדר העולמי שארה"ב הובילה: הוא כבר יצא מארגון הבריאות העולמי – שלא נופתע אם נאט"ו או קרן המטבע בדרך. אמריקה, שהייתה פעם עוגן העולם החופשי, מתנערת מתפקידה ההיסטורי.
ניתן לתהות: כיצד אדם שפוי תומך בזה, בארה"ב עצמה או בכל מקום אחר? למה הפולנים תמכו במועמד של מפלגת חוק וצדק, שכבר שלטה במדינה ועשתה כל מה שיכלה לחסל את התקשורת החופשית ועצמאות המשפט?
ובינתיים, בארצות הברית, הדמוקרטים – למרות שהתמודדו מול עבריין מורשע שבז למערב – הפסידו גם את שני בתי הקונגרס וגם את ההצבעה הפופולרית לנשיאות לראשונה זה עשרים שנה. כל זה אמור להבהיל כל מי שאכפת לו מהאמת, מנורמות או מערכים דמוקרטיים בסיסיים.
מגיני הדמוקרטיה הליברלית נראים אבודים. הם מזהים את האופל ומגנים את הבוחרים שפונים ימינה, אך בקושי בודקים האם להם יש אחריות. לא מספיק להביס את הסימיונים בקלפי. צריך להבין מדוע הם חזקים – ולהלחם בחוכמה.
להבין את הבעיה לעוקמה
ההתמקדות הבלתי פוסקת בזהות מגדרית, מחיקת הבחנות בשם הכלה, ואכיפה נוקשה של קודים חברתיים חדשים – כל אלה גרמו לניכור של מעמד העובדים והפכו את המושג "ליברלי" לרעיל בחלקים רבים מהעולם. וזו אירוניה – כין אין שום דבר ליברלי ב"ווק" – המושגים התמזגו מלאכותית.
המודל הכלכלי שהחזיק את הסדר הליברלי מאז סוף המלחמה הקרה נכשל עבור רבים. ארבעה עשורים של גלובליזציה יצרו צמיחה אדירה – אך הפירות התחלקו באי שיוויון קיצוני. הערים שגשגו, אליטה מקצועית בינלאומית פרחה, אך חלקים גדולים מהאוכלוסייה נותרו מאחור. השכר לא עלה. הביטחון התעסוקתי נעלם. במזרח אירופה, הפערים חריפים אף יותר: ההבטחה "להשיג את המערב" התגשמה עבור חלק – ורבים אחרים נותרו בעוני. כאשר דמוקרטיה ליברלית מזוהה עם קפיטליזם פרוע ואי צדק מתמשך, האמון בה נשחק.
לכן הלאומנות הכלכלית לא נעלמת. היא לא תופעה חולפת או גחמה של טראמפיזם – היא קריאת מחאה נגד משרות שנעלמו, תעשיות שהתפוררו, וקהילות שנזנחו בשם היעילות. אף אחד לא שאל את הציבור האם הוא מסכים לעסקת הגלובליזציה: סחורות זולות תמורת דה-תיעוש, חוסר ביטחון תעסוקתי ואובדן ריבונות כלכלית. כן, המערכת ייצרה אייפונים במחירים נמוכים. אבל היא גם הביאה ייאוש למיליונים. הזעם הפוליטי אינו חסר היגיון.
אלה אינם נושאים שוליים. הם מהגורמים המרכזיים לכך שהדמוקרטיה הליברלית נמצאת תחת מתקפה. אם מגיניה לא יתעשתו – הם ימשיכו להפסיד. לא כי האלטרנטיבות טובות יותר (הן ממש לא), אלא כי יותר מדי אנשים הסיקו שהשיטה לא עובדת עבורם, ושההנהגה מסרבת להקשיב.
הפתרון אינו לנטוש את הליברליזם – אלא להציל אותו. עלינו להפריד בין הדמוקרטיה הליברלית לבין המטען האידיאולוגי הדורסני שדבק בה בגלל הפרוגרסיבים. לקדם חופש ביטוי – לא תרבות הביטול. לחזק שווקים הוגנים – לא שווקים מוטים. להגן על גבולות – מבלי לחדול מלנהוג באנושיות כלפי מהגרים. להוקיר תרבות לאומית – מבלי לגלוש לשוביניזם. והכי חשוב: לחדש את האמונה בכך שדמוקרטיה יכולה לספק חירות, צדק וכבוד לבני אדם רגילים.
התרעות פיקוד העורף