בראייתי, המחויבות של משרד החינוך, של המדינה ושל החברה כולה היא להבטיח שכל ילדה וילד בישראל יזכו לחיבור משמעותי לשורשיהם, לסיפור הלאומי ולמורשת שמחזיקה אותנו כעם.
רוזנר שואל בציניות אם הזהות היהודית הייתה עד כה "רשות". האמת העצובה היא שבחינוך הממלכתי התשובה היא "כן". בעשורים האחרונים, לימודי התנ"ך והמורשת נחלשו והפכו לא פעם לשוליים. מה שהיה בעבר עוגן זהותי - שיעורי תנ"ך, מולדת, היסטוריה יהודית - הפך בעיני חלקים מהמערכת לעניין בחירה. היו כאלו שקיוו שהפלורליזם יביא להעמקה, בפועל הוא הוביל לדחיקה ולמצב אבסורדי שבו התנ"ך, ספר הספרים של העם היהודי, הפך למושא לחשד.
דווקא משום כך, חשוב לומר בקול ברור: אין שום בושה בשאיפה שילדי ישראל יידעו תנ"ך לא רק כטקסט ספרותי, אלא כסיפור לאומי וערכי. לא מתוך כפייה דתית אלא מתוך אחריות. התנ"ך הוא לא "מקצוע פוליטי", הוא הבסיס התרבותי וההיסטורי שלנו. זה לא מהלך מגזרי אלא משימה ממלכתית.
נטען שמשרד החינוך לא יכול לכפות תוכניות לטווח ארוך. זה נכון, מערכת החינוך לא פועלת בכוח. אבל יש לנו חובה לייצר כיוון אידאולוגי וערכי ולהחזיר ערכים למרכז. גם אם כל שר מביא איתו סדר יום חדש, יש ערכים שצריכים לעבור בין קדנציות: אהבת הארץ, שייכות, ציונות, זהות יהודית - אלה לא טרנד, אלא תשתית. תשתית לקיום שלנו במדינת ישראל.
לצערי, לימודי התנ"ך הפכו אצל חלק מהציבור לסוגיה טעונה, כאילו מדובר בנושא השייך למחנה כזה או אחר. הזהות היהודית היא לא סמל פוליטי - היא שורש משותף. לכן, התוכנית שאני מוביל אינה מהלך פוליטי, אלא תיקון חינוכי וערכי שנדרש כבר שנים. גם בלימודי המולדת ראינו תהליך דומה: ערכים של אהבת הארץ והזיקה לעם ולמדינה הוזנחו לטובת גישות מופשטות ומרוחקות. המטרה שלי ברורה: להחזיר את היסודות למרכז הבמה החינוכית.
רוזנר מסיים בתחזית כישלון. אני מציע שנחליף תחזיות במחויבות. אם המערכת התרחקה מערכי היסוד, המחויבות שלי היא לתקן. ואם יינתן לי, אני יותר מאשמח להמשיך ולהוביל את התיקון הזה לטובת עתיד ילדינו. זהו לא פרויקט חולף, זוהי משימת חיי. לא בשם מפלגה, אלא בשם הדור הבא.
התרעות פיקוד העורף