החמיצות של הבכירים (בדימוס) אינה מפריעה לי הפעם. אני מאזין להם, וליבי עולץ. אני חש הרבה שמחה לאיד. זה, אולי, לא יפה, אבל מתבקש. למיטב התרשמותי, גם הם יודעים, כנראה, אם כי הם לעולם לא יודו בכך, שלהשתלחותם בת עשרות השנים במי שגדול עליהם, בעיניי, עשרות מונים, לא היה מעולם כל יסוד. תם עידן של שחצנות חלולה.
רבים מהם הובילו אותנו במשך שנים, תחת קונספציה נלעגת, אל פי פחת כמעט. ההנחה שנסיגות יביאו “שלום” הייתה תמיד נר לרגליהם. הם אף פעם לא ניסו לצאת מהקופסה. במקום זה, הם הובילו מסע של דה־לגיטימציה נגד מי שלא ראה עימם עין בעין. זה היה מכוער – וגם לא חכם. נדמה לי שבימים האלה גם הם הבינו את זה. אם כי, הכאה על חטא מעולם לא הייתה חלק מאורחות חייהם. דווקא השחצנות היא מסימני ההיכר שלהם.
התקוות הללו הפכו במשך השנים למעין תוכנית עבודה. זה אף פעם לא צלח. לא היה כל סיכוי שאויבינו יכירו תודה על המחוות שהם קיבלו מעת לעת. מנהיגי טרור, כמו נסראללה, רק ראו בהתנהגותם של גנרלינו אות לפריכותה של המדינה היהודית. נסראללה טעה, כמובן, אבל כשהוא הבין את זה, היה כבר מאוחר מדי עבורו. היה מי שהעמיד אותו על טעותו.
יכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה בגנותם של כל פרשני החצר שמלהגים ללא הרף במקום לבקש סליחה ממי שראה את הדברים בזמן אמת. בנימין נתניהו ספג וספג: גם כתבי אישום מופרכים וגם קיתונות של בוז ולעג והשמצות חסרות שחר. אינני יודע אם תהיה אי פעם בקשת מחילה קולקטיבית, אולם זה יצטרך לקרות יום אחד.
אמנון אברמוביץ’ אמר פעם שאת נתניהו יזכירו בספרי ההיסטוריה, אולי, רק ב”הערת שוליים”. זחיחות הדעת שלו ושל האחרים אף פעם לא גרמה לי אי־נחת. תמיד ידעתי שהיא מונחת על מצע של רפש פוליטי. כיום, די לי במה שקורה עכשיו במרחק רב מבסיסי האם של טייסינו. לא עוד תורות שאין בהן כל ממש.
התרעות פיקוד העורף