גם אם הרפובליקה האסלאמית של איראן תשרוד, היא תצא מהמלחמה הזו מוחלשת באופן משמעותי. כפי שזה נראה כעת, הנכסים שהשקיעה בהם טריליוני דולרים לאורך השנים – תוכנית הגרעין, מערך הטילים ארוכי הטווח, ורשת הפרוקסי הענפה שנפרשה בלבנון, עיראק, סוריה, עזה ותימן – נשחקו באופן דרמטי. ההשפעה האזורית שבנתה בעמל כה רב נחלשה.
לישראל יש כעת משימה מיידית: להביא לסיום המלחמה בעזה ולהחזיר את החטופים. אבל גם המשימה הזו מתנהלת היום תחת מציאות אסטרטגית חדשה לחלוטין. משוואת ההרתעה השתנתה, כמו גם מרחב הפעולה האסטרטגי של ישראל.
אך המשמעות האמיתית של הרגע הזה אינה טמונה רק במבצעים נקודתיים, אלא בהזדמנות היסטורית לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. הלוחות הטקטוניים של האזור נעים. היחלשותה של איראן ושותפותיה יוצרת פתח להרחבת מעגלי הנורמליזציה. הסכמי אברהם עשויים להתרחב בקרוב ולכלול גם את ערב הסעודית, ואולי אפילו מדינות שנחשבו עד כה בלתי ניתנות להשגה, כסוריה ולבנון.
בתרחיש כזה, מדינת ישראל תעמוד בפני מציאות חסרת תקדים: השתלבות מלאה במרחב, לא רק דיפלומטית אלא גם כלכלית. ניתן לדמיין שותפויות סחר, תשתיות וחדשנות, שיתפרסו מהרי אפגניסטן ועד לחופי תל אביב. הפוטנציאל הכלכלי של מסדרון כזה הוא עצום.
ומה באשר לפלסטינים? הפלגים הקיצוניים, שיאבדו את התמיכה החיצונית, ייוותרו מבודדים. מבחינת השאר, ייתכן שדווקא עכשיו יבשילו התנאים להסדר ביניים ארוך טווח, שיבטיח להם אוטונומיה פוליטית, כמעט ריבונית, וזכויות אזרח מלאות. באקלים אזורי כזה, רעיון של שגשוג פלסטיני, לצידו של שגשוג ישראלי, סעודי, אמירתי, ואולי אף איראני, כבר אינו נשמע דמיוני.
אפשר לראות בכך אוטופיה נאיבית, אבל גם אפשרות להכרה בעובדה שדווקא מתוך עימות ממושך צומחות הזדמנויות חדשות. המזרח התיכון כבר עמד בצמתים דומים בעבר, אך החמיץ אותם. אולי הפעם, לראשונה מזה שנים רבות, מתחברים כל החלקים לתמונה יציבה יותר.
התרעות פיקוד העורף