החופש הגדול תכף נגמר. בעוד כמה שבועות הילדים יחזרו לבית הספר – לשגרה, לחברים, ללימודים. אבל עם כל ההכנות לקראת שנה חדשה, חשוב שנדבר על הבריאות של הילדים שלנו.
ילד מגיע לבית הספר לא רק כדי ללמוד. הוא צריך להרגיש בטוח – לא רק מבחינה חברתית ורגשית, אלא גם בריאותית. ואם חס וחלילה יקרה משהו פתאומי? אם ילד יתעלף, יקבל התקף אלרגיה, ייפול וייפצע – מי יטפל בו?
אני רוצה לשאול את שר החינוך: מה יקרה, למשל, כשתלמידה בכיתה ג׳ חולת אפילפסיה תתחיל לפרכס בבית הספר – ואין לה סייעת רפואית? מה אמורה לעשות מורה שנמצאת לבד מול 40 תלמידים? לקרוא לעזרה מהמורה השכנה שגם היא אחראית על כיתה שלמה? ומה קורה כשילד צריך עזרה רפואית בהפסקה או בזמן שיעור? המורים לא הוכשרו לטפל במצבים רפואיים. הם אנשי חינוך, לא צוותי רפואה.
היום? אין אחות קבועה. פעם בכמה זמן מגיעה אחות מטעם חברה חיצונית, שתפקידה הצטמצם: מתן חיסונים, תיאום בדיקות שמיעה וראייה פעם בשנה, מדידת משקל וגובה, הדרכות שיננית. לרוב זו אחות אחת שאחראית על כמה בתי ספר. אין היכרות עם מצבו הרפואי של התלמיד. אין מעקב. ובעיקר – אין מגע אישי. לאחיות בית הספר היה תפקיד מרכזי, והקשר שלהן עם הילדים הביא לא פעם גם לגילוי מקרי אלימות בבית, מצוקות רגשיות ועוד.
כך המדינה מתייחסת לדור העתיד? היחס כיום – אחות אחת על כל 4,000 עד 6,000 תלמידים. זה פי שלושה ויותר מהתקן שקבע משרד הבריאות: אחות אחת על כל 1,500 תלמידים בלבד. מאז 2007, אז הופרטו שירותי הבריאות בבתי הספר, מספר האחיות רק הלך ופחת. היום יש יישובים שלמים בלי מענה רפואי בסיסי בתוך בתי הספר. השירותים מועברים לגורמים חיצוניים, שמסמנים “וי” בטפסים – אבל לא באמת רואים את הילדים.
כך נראית אחריות המדינה לבריאות ילדינו? ילדים עם בעיות רפואיות כרוניות, שלא זכאים לסייעת רפואית לפי חוזר מנכ”ל, צריכים כתובת קבועה – במיוחד כשמדובר בתחום רגיש כל כך. הם צריכים מישהי שנמצאת שם כל הזמן. שמכירה אותם. שיודעת לעקוב, לתת מענה ראשוני ולדאוג להמשך טיפול.
אחות קבועה במוסד חינוכי היא חלק משגרה בטוחה. הילדים שלנו צריכים להגיע לבית הספר כשהם יודעים שיש מי שדואג להם. אי אפשר לדחות את זה שוב. הגיע הזמן להחזיר את האחיות לבתי הספר – כבר בשנת הלימודים הקרובה.
התרעות פיקוד העורף