מדינת ישראל הולכת ומאבדת את דרכה, את שפיותה ואת האתוס הציוני שלה. “יום זעם”, יום מחאה־שביתה בודד, עם או בלי ההסתדרות, כבר לא עושה רושם על הממשלה האטומה והמנותקת הזו, בעיקר כשחלק גדול בעם, גם אם הוא מזדהה עם משפחות החטופים ותומך בהפסקת המלחמה למען השבתם, התעייף מהמאבק האינסופי באטימות. אין ספק שאם היינו מדינה שפויה, רציונלית, אכפתית במלוא מובן המילה, זה היה נראה אחרת.
נגע חמור הוא “האופוזיציה הנרדמת”, שמדי פעם כמו מתעוררת משנתה ומשמיעה קול כדי להוכיח: “אנחנו עדיין קיימים”. במקום לעסוק בעיקר, בהפלת הממשלה, האופוזיציה נראית כמי שאינה מוצאת את עצמה, ובעיקר מדברת הרבה יותר ממה שהיא עושה. ועדיין, נשאלת השאלה איפה הציבור, אותם מאות אלפים שרק לפני כמה שנים יצאו לרחובות בכל רחבי המדינה, הפגינו והקימו מאהלים, בלי ההסתדרות, בלי ועדים וארגונים – בגלל העלאת מחיר הקוטג’.
ואילו כאן, כשהמדינה מתפוררת לנגד עינינו, כשהמפעל הציוני שעליו חלמו דורות והוקם בים של דם, יזע ודמעות מתרסק, רוב בעם מחריש, גם כשהוא רואה כיצד מתחוללת הפיכה שלטונית הרסנית לנגד עיניו, רמטכ”לים הופכים ל”סמרטוטים” בידי מי שלא לבשו מעולם מדים והמשטרה נעשית במידה רבה מיליציה. איך מציאות שבה ממשלה שעושה הכל למען שרידותה, כולל הכשרת ההשתמטות משירות צבאי, כולל פגיעה בכלכלה, בחינוך, ברפואה, בביטחון האישי – מתקבלת באדישות על ידי רבים.
יש להודות כי קיימים בציבור גם כאלה שהדברים פשוט אינם מעניינים אותם, וגם בשעות קשות אלה הם שקועים בהנאות החיים, כמי שאינם שייכים למקום ולמציאות. למען האמת, מעולם לא היינו עם הומוגני. מאז ומתמיד היינו עם של שבטים, כתות ומחלוקות, אבל הסולידריות איחדה אותנו לאורך ההיסטוריה בעת צרה. חיי השפע שאותם חיים לא מעטים מאזרחי ישראל מרחיקים את חלקם מסולידריות, מדאגה לחלשים ולסובלים.
ועם כל זאת, הכעס על האדישות של חלק ניכר מהעם, על האופוזיציה שאינה מורגשת, ומעל הכל, על הממשלה שאינה יודעת לאן היא מובילה את המדינה במציאות הקשה שהיא יצרה, מחייב יום זעם ומחאה, עד שבלית ברירה יובילו הדברים לבחירות ולבחירתה של ממשלה פרגמטית, טובה ושפויה יותר.
התרעות פיקוד העורף