הישורת האחרונה של האוטוסטרדה מניו יורק לפילדלפיה הופכת לג׳רזי Turnpike, והדרך היחידה לעבור אותה בשלום אחרי עשר שעות נהיגה רצופה היא להורות לאייפוד לנגן את Born to Run של ספרינגסטין בפול ווליום, שבו אני שומע מספיק טוב כדי לצרוח עם השירים שאני מכיר בעל פה."In the tunnels uptown the Rat's own dream guns him down" אני שר במלוא ריאותי ומנסה להקליד באצבע אחת מבלי להסתכל, מייל לג׳סטין ב-Percy Street, מאורת הברביקיו בפילי, שחיכה לי בשבע וגם אחרי תשע הוא מוכן להשאיר את המטבח פתוח ואת נתח הבריסקט חם כי זה מה שמייק אמר לו. במקרה הטוב אגיע למלון בחצות אבל גם להסתברות הקודרת הזאת יש לג׳סטין מענה הולם: הוא ישלח לי בשר בטייק-אוויי שיחכה לי ב"שרתון".
הפיתוי גדול. אלמלא Percy והברביקיו הייתי עוצר ללילה בניו יורק וסועד עם בתי ולא נוהג 12 שעות בלי הפסקה. אבל אני ילד גדול בעל מודעות גבוהה לקשר המוכח בין חטא הגרגרנות בשעת לילה מאוחרת ועונשו ואינני מוכן להתעורר שוב בשתיים לפנות בוקר עם פיל שיושב לי על החזה בחיקוי מושלם של התקף לב כפי שקרה לי לפני 20 שנה בסן פרנסיסקו. הפעם שבה התקשרתי למשפחה ולחברים באמצע הלילה ונפרדתי מהם.
אני מודה לג׳סטין על הרצון הטוב בעין אחת ומנסה לעקוב אחרי פיתולי העלילה ב-GPS בשנייה. במקום מעדני הבשר בגריל שעל אודותם התכתבתי שבועות עם פלישיה ד׳אמברוצו, היחצנית שהכינה את גיחתי הגסטרונומית לפילדלפיה, אני יושב אחרי חצות על כיסא גבוה בבר של המלון שהמזגן שלו מכוון לטמפרטורה שאפשר ליישן בה בשר, אפרופו בשר, ואחרי שאני מזמין מהמלצרית המבורגר מדיום ללא התוספות המיותרות בתפריט וסלט קיסר קטן בצד, אני משגיח, אפרופו בשר, שהבר הוא אטליז לא קטן בעצמו ורוב המאיישים אותו בשעה המאוחרת הם אורחים שהחליטו כבר במטוס שמה שקורה בפילדלפיה נשאר בפילדלפיה ובודקים לעתים קרובות מדי שהקונדומים בכיס.
ההמבורגר כלל לא עבר ליד מדיום בדרכו לוול דאן וסלט הקיסר לא מגיע, אבל אני משאיר למלצרית טיפ הולם, כי אם לא אשאיר לה למי אשאיר. אני כה עייף שגופי מזמזם ונע קדימה בתנועה שאינני יכול להפסיק ואני מחליט לדלג על "מילפיות שאוהבות 12 אינץ'". נוטל את התרופות של הערב ושם ראשל'ה.
התרעות פיקוד העורף