מעשה שהיה כך היה: בעודי מתיש את עצמי למוות בחדר הכושר בניסיון נואל לצמצם את נזקי ארוחות-החג, עלתה על ההליכון הסמוך אישה צעירה ונאה למדי ובניגוד להוראות הפתיחה בסלולר שנהוגות במקום, אחזה בידה את הטלפון הנייד וירתה לתוכו משפטים קצרים (ככה זה כשמנסים להתנשף ולדבר ביחד), אך ברורים. לא נזקקתי לסגולות הבוגר 8200 שאין לי: בתוך חצי דקה הבנתי שהיא כלה שמתכוננת לחתונתה. כיאה למעמד, היא דיברה באריכות על השמלה והמדידות, על הקייטרינג והטעימות, על ההזמנות והטבעות - והיא עשתה זאת בדציבלים גבוהים במיוחד, לא רק כדי להתגבר על המוזיקה הקצבית שברקע, אלא בעיקר כדי שלא יהיה אף ייצור חי, בעיקר ממין נקבה, שלא ישמע שהיא מתחתנת, כלומר, מסמנת את ה"וי" הגדול במשבצת שמטרידה אותה כבר מגיל הגן.פמיניסטיות לוחמות יאמרו עכשיו שהכל עניין של דיכוי מגדרי ושאלפי שנות ציביליזציה גברית הביאו את הגיבורה שלנו לנקודה שבה בגיל עשרים ומשהו - במקום לרצות לכבוש את העולם - היא תרצה רק להשליך לאחור זר פרחים, בתקווה שהקוצים שלהם יפצעו את ידיהן ואת ליבן של אחיותיה למגדר שתרמוסנה האחת את רעותה כדי להשיגו (ומאחר שהזר מייצג הבטחה לזיווג קרוב, יש כאן משל גם לקרב האמיתי, על הזכר הפנוי).דווקא מתוך הודאה בכך שיש מידה של צדק בהגות הפמיניסטית כפי שזה עתה ניסחתי באופן פשטני בעליל, אני מוכרח לכפור בעיקר: לא יתכן שכל זה הוא רק מטען של חברות (בחיריק), או של, איך אתן קוראות לזה, "רצייה חברתית"? לא. אין מצב.אין מצב שמשהו מהלך הרוח הזה אינו בא מבפנים, מהמקום הכי אמיתי והכי לא נגוע בנפש האישה. כי עם כל הכבוד לשוויון המיוחל, נולדנו שונים: הגוף שלנו נועד להגן ולכלכל, בעוד שלכן נועד לשאת בתוכו את הדור הבא ולהזין אותו עם בואו לעולם, לפחות עד שיוכל לאכול את המזון שגררנו אל תוך המערה. בחיים ההם אגב, למרות גשמיותם, לא היה דיכוי: כל מין בגר אל תוך התפקיד שהועידה לו האנטומיה הנפרדת שלו. הדיכוי התחיל רק בשלב מאוחר יותר - כשהיו מי שמרדו בתפקיד הטבעי שלהם, וכרגיל - במקום שיש מורדים, תמיד יהיו גם מדכאים.ואולי זאת נקודה טובה לחדש ממנה את הדיון: אין לי בעיה עם מורדים, להפך - אני מעריץ מהפכנים כמעט באשר הם מהפכנים, אבל באותה מידה אני סבור שסוד הקסם שלהם נעוץ בעובדה שהם יוצאים מן הכלל - והכלל הזה קובע שעל כל אישה שתרצה לבצע "אקזיט" מוצלח, תהיינה עשר נשים שעבורן חתונה וילדים הם האקזיט הכי מוצלח שתוכלנה לבקש.דווקא משום כך (ובינינו, בניגוד ללא מעט גברים שרוממות הפמיניזם בגרונם), מעולם לא חשתי מאוים ליד נשים מצליחות. דווקא מפני שידעתי שרוב הגברים, חושבים "קדימה ולמעלה", בעוד שרוב הנשים, חושבות "לעומק ולרוחב", לא הייתה לי מעולם בעיה עם נשים שחושבות "כמו גברים": עבדתי מעליהן, עבדתי איתן, עבדתי תחתן (בלי קונוטציות, כן? אנחנו מנהלים כאן דיון רציני!) ולמרות שלעיתים נתגלעו בינינו מחלוקות ענייניות, מעולם לא ייחסתי אותן לתסמונת הקדם-וסתית (ודאי שלא בקול רם) כלומר - לא הרגשתי מאוים בשם המין הגברי. אני מת על נשים יוצאות דופן, רבאק - אפילו התחתנתי פעם עם כזאת! ובכל זאת, גם אם כל מה שנכתב עד עכשיו הצביע על ההפך, אני דווקא בעד הפמיניזם, אפילו מהזן הלוחמני (כל עוד הוא לא שונא אותי רק מפני שנולדתי עם מערכת רבייה שונה).כי לפעמים כדי להציב את הגבול במקום מסוים, צריך לכוון כמה מטרים קדימה, ואותן נשים-לוחמות אולי לא הצליחו לשנות את טבע האדם (ואני מהפרימיטיביים שסבורים שיש טבע כזה), אבל הצליחו לשנות את חוקיו ולהביא שוויון לנשים במקום היחיד שבו מתחייב בעיני שוויון שכזה, ספר החוקים. בשם השוויון הזה אני מוכן להילחם אתכן נגד כל עוולה מגדרית שנותרה, אם נותרה, בחוק. בשם השוויון הזה אני מייחל ליום שבו תהיינה נשים גם בפלס"ר גולני, בשייטת ובסיירת מטכ"ל, ולא רק בצוותי-האוויר והים. בשם השוויון הזה אני אתמוך (בהנחה שתרצו תומך שכמוני) בכל מאבק צודק שלכן לחופש, מתוך ידיעה ברורה שרובכן תבחרנה שלא לנצל אותו - או במילים אחרות - מתוך ידיעה שעל כל אחת שתרצה ותוכל להטיס מטוס, תהיינה עשר שיעדיפו להתחתן עם הטייס.
התרעות פיקוד העורף