העננים מתקדרים, שלוש טיפות יורדות על קו החוף ומיד, כמעט באופן סימולטני, כאילו אין קשר של סיבה ותוצאה אלא תהליכים שקורים יחדיו באופן מובנה, מתרחשות שתי התופעות הבאות: כל כבישי המדינה נסתמים, וכל ילדי המדינה נהיים חולים.

במקרה הראשון נוח לנו להאשים את הזנחת התשתיות ואת העובדה שבשביל אירוע גשם בשנה לא שווה להשקיע עכשיו בניקוז והחלפת כל כבישי הארץ. לגבי התופעה השנייה, טרם נמצא מי שצריך לתת את הדין. כרגע אלה בעיקר אנחנו, ההורים, שמשלמים בימי מחלה שאינה שלנו. בשני המקרים אנחנו עומדים חסרי אונים מול המפגע ופשוט מתפללים שיעבור מהר.

כל הורה צעיר מכיר את הביקור הראשון אצל רופא הילדים שמבשר לו שלילד מחלה ויראלית. במילים אחרות: ״חביבי, אין לנו מה לעשות עם זה. הילד אולי סובל, והחום באמת גבוה אבל תוך כמה ימים זה יעבור מעצמו ושיהיה בהצלחה, הא?״. אני זוכרת שהסתכלתי על הרופאה, הסתכלתי על אורי ותהיתי למה תמיד דמיינתי את הרפואה כמקצוע מדעי במאה אחוז. המין האנושי הצליח להגיע לירח, הצליח לתכנן מכונות שמתקשרות זו עם זו ללא צורך במגע אדם, הצליח להמציא דבר גאוני כמו נוטלה אבל נזלת? לה אין פתרון.

נזלת היא האימה הגדולה. היא מגיעה בערך באוקטובר ותוקעת יתד כמו האורחים האלה שאף אחד לא מזמין ועדיין לא נמנעים מלגשת ולפתוח את המקרר שלכם כדי לבדוק איך הם יכולים לפנק את עצמם. אי אפשר לפתור אותה, שולחים איתה את הילדים לגן, כי היא כאילו לא סיפור גדול ובכל זאת לא מצליחים ללמוד לחיות איתה. בשלב מסוים הבגדים שחוזרים מהגן נהיים קשים כמו אבן, כי הם כבר לא טורחים לבקש שיקנחו להם את האף. בינינו, אין שום הבדל בין שרוול של מעיל, טישו 18 שכבות בתוספת אלוורה או נייר הזכוכית הצה״לי, כשמדובר בנזלת של גיל שמונה חודשים - האף ייראה גמור. צריך לבדוק פעם אם צורת האף משתנה בטווח הארוך בגלל הסיבה הזאת בדיוק. כמה אהבתי לקטר על נזלת עד השבוע. ואז הגיעו האבעבועות.

כל מי ששמע בימים האחרונים שעלמה חטפה את אחת ממחלות הילדים המושמצות ביותר, הביע פליאה אם גיליתי לו שילדים בכלל לא אמורים לקבל אותה היום. במקום מסיבות ההדבקה בזמננו, היום מחסנים את כל הילדים בגיל שנה ושוב, ליתר ביטחון, גם בגיל 6. מסיבות הדבקה? ברגע שאתה מכריז על עצמך במרכז בריאותי כלשהו כמלווה של חולה, אתה מוצא את עצמך היום מבודד כראשון חולי האבולה. אנחנו יכולים לספר את המור"קים שלנו על אבעבועות רוח כנכס צאן ברזל, דבר שפס מן העולם וילדינו לא יידעו אותו על בשרם.

כך, לדוגמה, ינואר 1991 לנצח ייזכר אצלי כחודש שבו סדאם חוסיין הכריח אותי להתעמת עם גירודים בתוך ברדס, יימח שמו וזכרו. ובכן, לא עוד! היום מתחסנים. אלא אם כן אתם עלמה ואתם רק בני עשרה חודשים ונדבקים כך בטעות ממישהו שלא ידע שהוא כזה. ממש כפי שבמקרי נזלת רופאים שונים ימליצו על טיפולים שונים, גם כאן הדעות חלוקות. מכיוון שגישת הרפואה היום נותנת משקל די גדול לרצון הלקוח שהתמחה בבית החולים על שם גוגל, גם כאן ההחלטה הסופית נופלת עליך. מילא הייתי מחליטה על עצמי, אבל על זאת? איזו אומללות.

אומללות של פעוטה מתוקה שלא עשתה לאבעבועות דבר וחצי דבר ולעומתה חוסר אונים מוחלט של הורים שעומדים מול ילדה סובלת וצריכים להכריע בין המלצה א׳ להמלצה ב׳. אם תבחר את מי מהדרכים שלא תספק את הפתרון המקל ביותר האשמה תיפול עליך. בשלב מסוים רופאת הילדים שלנו עברה שלפוחית שלפוחית תוך שהיא צועקת עלינו: ״זו דלקת! זו דלקת!״, ואנחנו תוהים אם היינו אמורים גם להמציא את הנוסחה של התרופה ולרקוח אותה בעצמנו כדי לוודא שתעבוד.

זו גישה טובה, אין מה להגיד. להנחתות רפואיות כבר אין היום מקום בעולם שבו אנשים מכירים את הגוף שלהם וגם יודעים להחליט באופן רציונלי, לרוב, מה יעשה להם טוב ומה לא. לא הייתי רוצה שרופא ידבר מעל הראש שלי ויקבע עבורי איך הגוף שלי אמור להתמודד עם משהו מבלי לשאול אותי לדעתי. תמיד בחנתי את הרופאים שבחרתי עבורי על סמך מידת ההקשבה שלהם לרצונות ולצרכים שלי, והנה פתאום אני פשוט רוצה שייתנו לי תשובה ויעזרו לבת שלי.

האחריות על הגידול שלהם ממילא גדולה כל כך, אז להוסיף עליה החלטות רפואיות נראה לי עניין זניח לחלוטין. שלוש שנים אני לומדת רפואה, ואין לי חצי תשובה לספק לה חוץ מלהניח עליה יד פעם בשעה כשהיא ישנה ולבדוק אם היא נושמת. עוד קלישאה מתבררת כנכונה, ואני מבינה לראשונה מה זה אומר לרצות להעביר כאב של מישהו אליך. הכל רק כדי שיהיה לו קל יותר. בפקקים של גשם, לעומת זאת, אני לא מוכנה לעמוד בשביל אף אחד.

צא, דיבוק: אבעבועות הן סיוט

חשבנו שנזלת היא האיום הגדול של החורף, אז הילדה חטפה אבעבועות ואנחנו קיבלנו קריזה. כרוניקה של סיוט מתמשך שכל הורה לא רוצה אפילו לחשוב עליו