People are crazy and times arestrangeI’m locked in tight, I’m outta rangeI used to care, but things havechanged בוב דילן לפני חצי שנה קיבלתי פנייה להשתתף באנתולוגיה על רוק'נרול. בדרך כלל לא משאירות אותי פניות כאלה שווה נפש. אין זה דבר מובן מאליו בעיני שהעורכת תחשוב עלי, ואני יכול לשער כיצד הייתי מגיב אילו הייתה אנתולוגיה כזאת מתגלגלת לידי והייתי מוצא שכ-ו-ל-ם מופיעים בה חוץ ממני. במהלך התכתבות קצרה הסתבר שההזמנה המדויקת מכולן, על דעת שנינו, תהיה טקסט על בוב דילן. הכל ויותר מדי נאמר, נכתב, נלעג וטופל כפארודיה, באחריותי לקידום פועלו ויצירתו של דילן בעיתונות העברית, אך אינני נעלב ונפגע כפי שנעלבתי פעם; שאולי הייתי עיתונאי ראוי יותר אילו השקעתי אנרגיה בקידומו של לאונרד כהן. אבל אינני אוהב את כהן ולא היה ולו רגע חולף בחיי שחיבבתי אותו. אחת האבחנות הסוציו-פוליטיות שאני גאה בהן היא שהעצומה שקראה להביא את כהן להופעה הייתה מהגדולות והאפקטיביות בתולדות השמאל הישראלי. כפי שקורה לעתים בנסיבות ההחלטה לכניסה בעירום מלא לשוויץ רב משתתפים שהוא אנתולוגיה, נשבתי חום וקור חליפות עד שתש כוחי והתנצלתי בפני העורכת על שאינני כשיר לתרום טקסט ליוזמה הראויה שלה. הדיון בדילן, במה אני יכול לחדש אם בכלל, ובהצבתו של דד-ליין נוסף שלא מן המניין על קו האופק שלי, הפיל עלי תוגה גדולה. אבל שאלה אחת שהעלתה העורכת נותרה תקועה בתודעתי והיא מנקרת בי מאז: מתי ובאילו נסיבות נכנס בוב דילן לחיי? לא שאלה של חיים ומוות ואולי כן, אבל לא שונה במהותה משאלות שעלו כאן בשבוע שעבר במלאת שנה למותו של אריק איינשטיין. מתי, אם כן? התשובה אינה בהישג ידי והיא דוהרת ללא אוכף בערבות שנות ה-60 ואולי ה-70 , אם לומר אמת. כפי שקרה לי פעמים רבות במהלך חיי המקצועיים (קריירה במובן הלקסיקוני לא הייתה לי) נושאת ציפור הנפש שלי טביעות אצבעות גדולות של מי שחשבו שלסתום את פי היא אחת המשימות הקדושות בחייהם. אמנון דנקנר היה אחד האנשים הנאורים שהכרתי חוץ מאשר במה שלא. הוא היה מבוגר ממני בכעשר שנים, וגם אם הייתה חפיפה מסוימת בהעדפותינו התרבותיות, והייתה, הפריד בינינו עשור שלם. דנקנר היה דברים רבים אך לא חובב רוק'נרול. הוא בלבל בין רוק לפופ ולכן היה כה קשה לשכנע אותו בתקפותה של מוזיקה שירדה לעולם אחרי הביטלס שברפרטואר שלהם היה בקיא גדול וגם שר את שיריהם בשלושה קולות לפחות בו בזמן. אני כותב בו בזמן ולא בו זמנית השגור יותר, משום שדנקנר גער בי שבו זמנית אינו אמירה תקנית. כפי שאדם ברוך שירש ממני במכות את המענה הישראלי הרווח "איך?", שני חובשי כיסוי הראש הללו, אחד לשם שמיים והשני לשם התאמה למרחב הירושלמי שממנו בא, היו בני אותו גיל בערך ולשניהם הייתה אוזן־פח בכל הקשור לבוב דילן. מקובל לומר שהשניים הללו היו מאבות המזון הרוחני והתרבותי שלי, אבל בכל שקשור למוזיקה הגשתי להם יותר מאשר היה להם להגיש לי. אדם היה עורך סובלני מעצם תפיסת עולמו, ואילו דנקנר היה קלגס ועריץ שלא הרשה לרוח החרישית ביותר שלא הייתה לטעמו לנשב מדפיו הנידחים והאחוריים ביותר של העיתון שערך. על ביקורת המסעדות שכתבתי נהג אדם לומר "שהיא נכתבת על פי חוק העונשין ועשיית צדק בנאצים ובעוזריהם", ואילו דנקנר אסר עלי מלחמת תרבות חשוכה שבאמצעותה ניסה להדיח את בוב דילן מהישראליות. עד היום נפלא מבינתי מדוע האיש רחב האופקים והמשכיל הזה העלה את דילן על ראש שנאתו ואין לי ברירה אלא להסיק שמעיכתו של דילן תחת נעלו המפורסמת הייתה גם מעיכתי שלי וגו'. כולנו חיים עם העדפותיהם של עורכינו ועם הקפריזות שלהם, מי כמוני יודע. אבל הדברים הגיעו לידי כך שבאחת מיציאותי וכניסותי הרבות מ"מעריב" בימיו, דרש דנקנר, בכתב למיטב זיכרוני, שאתחייב לא לכתוב על דילן. כאשר שאלתי מדוע, כאילו שזה היה חשוב, הסביר לי דנקנר של"קורא הישראלי נשבר הזין מדילן ואי אפשר להלעיט אותו במה שאינו רוצה לאכול". שם, בערך, חדלתי לכתוב על בוב דילן. לא משום שכרעתי תחת ידו של עורך עריץ, אלא משום שהצליח ליצור בהכרתי כמנסח חיבור שטני מעין פאטווה נגד היוצר שחוקרי תרבות גדולים מתרסקים על המשימה לפענח כיצד התקבץ כישרון כה גדול וחד-פעמי באישיותו של אחד מגדולי היהודים בדורנו. פה ושם השחלתי דילניזמים קטנים לטקסטים שלי, גם אחרי שדנקנר יצא מהתמונה. אולי אפילו כתבתי עליו טקסט מלא במגזין האינטרנט שהקמתי וערכתי. אבל עד עתה לא השתקמתי. 1975 היא שנת היצירה האולטימטיבית של דילן. באותה שנה ראו אור שניים מאלבומיו הגדולים, "Blood on the Tracks" ו־"Desire". ספק אם חתום מישהו על שתי יציאות כאלה, גב אל גב, באותה שנה. אבל באותה שנה עצמה, כמו להכעיס, היו מי ששמעו קול מקורי נדיר ומיהרו להכתירו כבוב דילן החדש: ברוס ספרינגסטין. תחשבו על שתי רכבות מהירות דוהרות אחת מול השנייה במנהרה אטומה. או על שני אקדוחנים שהחיים משליכים אותם יחד ברחוב המאובק. שלא כמנהגו ובאותה קידה קלה שהוא קד לעתים אל הממסד המקיים אותו ביד רחבה שנים רבות, הגיע דילן למופע הפתיחה של "היכל התהילה של הרוק'נרול" בקליבלנד. אלה היו ימיו הראשונים של סנטרו הכפול והמעבר המתודי ממראה ההיפסטר האקלקטי למראה של בוקר חשמלי עם שפם דליל של מאהב לטיני. דילן לבש חולצת משי בצבע זהב כאשר הזמין לבמה את ספרינגסטין. בשיער פרוע, חולצת פלנל משובצת וגיטרה אקוסטית שחורה, חלף הבוס ליד אלוהים ונגע בו נגיעה קטנה, מין דאחקה שאמרה שהאורח יודע מי הבוס באותה מידה שהוא יודע עד כמה שונא הבוס שנוגעים בו. דילן החל לשיר את "Forever Young" מלווה את עצמו בפנדר סטרטוקסטר שחורה ומכוערת שעה שספרינגסטין חייך וחנק את צוואר האקוסטית שלו בקאפו. השיר הזה שתמיד היה גדול מכפי מידותיו האמיתיות, נשמע כהמנון לנצח למרגלות המזבח. את הפזמון שרו השניים במיקרופון משותף. דילן. צילום: יח"צ האמת שאינני זוכר. בניגוד לביטלס שנכנסו בבעיטה - דילן הפציע. חייבים להביא בחשבון שבאלבומים הראשונים והמגדירים שלו, כולל המעבר מאקוסטי לחשמלי ב-1965, היינו בני-6-10. אינני מתכוון למכור לכם ברצינות שהאזנתי לדילן כשהייתי בן 10. היה לנו שיהוי אמיתי בזיהויו על המכ"ם, כולל העובדה שללא מומחים לעניין לא זכור לי כלל אם יצאו תקליטיו הראשונים בזמן אמת בישראל. במקרים כאלה אני נוהג להתקשר לחברי הטוב הדי בן-עמר, שיחד העברנו את נעורינו מחוץ לאקווריום החברתי ברמת חן. לזכותנו היה שלקחנו פחות חלק מאחרים באימוץ ושיווק שוקינג ווינוס, מרמלדה, הטרמולוס ואחרים. לא מן הנמנע ששמענו את "קווין האסקימו" של דילן מפי מנפרד מן לפני ששמענו את גרסתו של דילן. כמקובל אצל הדי במקרים המצריכים חיפוש ארכיוני, הוא שב ומעלה באוב דמות מיתולוגית בשם דובי אילת שהוא האליבי שלו לשני עשורים מוזיקליים לפחות. לעניות דעתי, פגשתי באילת פעם אחת בלבד בדירתו של הדי בערב של יותר מדי סיגריות ואלכוהול, אבל הדי מספר שכמו בכל מיתוס מוזיקלי ישראלי מאותן שנים שב אילת עם הוריו מ"שליחות" באמריקה והביא איתו ערימה גדולה של תקליטי רוק שהיו מחוץ להישג ידינו. אני מעדיף את זיכרונות הרוק שלי חדים יותר, והאמת היא שלילדים ישראלים רבים היה קל יותר להתחבר לשירים ידידותיים למשתמש של להקות לא מאתגרות מאשר לפענח בקשב רב ובצרימה ראשונית את הדיסטורשן של ג'ימי הנדריקס, טחנות הרוח של המי והאנפוף רב המלל של דילן. כל טמבל עם גיטרה ושלושה אקורדים ניגן את קרידנס וידע את המילים ל"לולה". את דילן היה צריך לשאוב למחזור הדם באוסמוזה איטית, וזה קרה אחרי שלמדנו שהוא הטרובדור הזועם של החבר'ה הטובים באמריקה, המתנגדים למלחמה בווייטנאם ומתחבקים עם השחורים בסלמה. אני עומד על כך בתוקף, ואין על זה ויכוח שאלבום דילן הראשון שלי היה "הלהיטים הגדולים מס' 1" עם צילום מטושטש וכחול של דילן על העטיפה שראה אור ב-1967 והכיל את מיטב הרפרטואר האקוסטי שלו וגם את המעבר השערורייתי לחשמלי. האלבום הגיע לידי רק ב-1971 אבל אז כבר הייתה לי תוכנית חומש נפלאה שדופקת מאז כמו שעון. מיד כשהתגייסתי לנח"ל, התאהבתי בחברת גרעין ממוצא אמריקאי שלה שלחתי פתקים דילניים מעמדת השמירה בהיאחזות קטורה בלילה. כאשר הגעתי לבית הוריה בצהלה לארוחת ערב ראשונה שבדיעבד הבנתי שאכלתי את האוכל הטריפוליטאי שבישלה איריס ושהיה מיועד למשפחה כולה, גיליתי את אוצר התקליטים של אחיה ג'ון שהיה מבוגר ממנה בשנה וחבר בגרעין של כרם שלום. היו שם קרוסבי, סטילס ונאש הראשון, דז'ה וו השני, הרבה פולק ובלוז ובעיקר כל הדילנים על פי סדר בעטיפה אמריקאית שהייתה נהדרת ונדירה בעינינו בהשוואה לתקליטים המצ'וקמקים בהדפסה ישראלית על עטיפה של נייר מחברת ושרוול ניילון זול. רק כאשר שכבתי בסלון אחרי הארוחה, כנחש המנסה לעכל כבש, עם האוזניות של אביה בקצה כבל ארוך במיוחד, התחלתי להאזין לדילן באמת. הבנתי כמה דברים בבת אחת: ששום דבר אצל דילן אינו כמו שהוא נשמע. שלכל משפט שהוא שר היו חמש משמעויות שונות שהיו תלויות במצב רוחו של המאזין. שאינך יכול להבין את דילן מבלי להיות מאוהב, כועס, נרגן והפכפך, רצוי כולם באותה עת. ובעיקר - ואינני מתנצל על כך כלל - שאריק ושלום יילכו לחפש את החברים שלהם. באותו ערב התחלתי לגדל זקן, כלומר הפסקתי להתגלח. סכין לא עלתה על זקני בן ה־ 60 מכיוון שלדילן היה זקן. לו לעומתי היה אומץ להתגלח. לי אין. על בטן מלאה, ראש מלא מחשבות זימה ואינפוזיה של דילן ישר לדם (לא מאמין שאני מצטט את רוני סומק) בא לעולם מי שבמשך כמה שנים יפות היה הדילניסט מספר 1 בישראל. מאז ויתרתי על התואר והחזרתי אותו למדינה כמין אסא קדמוני במהפך המחזיר את אות הגבורה. לא רוצה אותות ומדליות מאף אחד והתעודה היחידה השמורה אצלי היא תעודת השחרור מהצבא, 22.7.75, שהיא כמובן השנה שבה הפיק דילן שניים מאלבומיו הגדולים ביותר, ובה רשומים אות מלחמת יום הכיפורים ואות השירות המבצעי, אולי לפעם הבאה שיהיה דחוף למישהו לקרוא לי כינויי גנאי. בלי כל קשר ואולי עם, ביחידת הזמן הכללית של מלחמת יום כיפור הגיע לסינרמה "פט גארט ובילי הנער" של סם פקינפה עם קריסטופרסון וקובורן, מגדולי המערבונים לדעתי, והגרעין הגיע לאולם העגול בהרכב מלא משום שידענו מפי שליחנו ב"רולינג סטון" שבוב דילן כתב לו את פס הקול ואף משתתף בסרט. לעולם לא אשכח את הרגע הגדול שבו זוחל השריף הגוסס סלים פיקנס אל המים כדי למות "watching the river flow" (שיר אחר שאינו קשור) עם אשתו קטי הוארדו מביטה בו ובוכה ודילן שר ברקע את אחד מקטעי הליטורגיה הגדולים בתולדות הרוק: "Knockin’ on Heaven’s Door". השיר הלך וצבר תאוצה עם השנים, אך במהלכה נוצרה בעיה עם המנון הפרידה האדיר הזה. לרוב משתמשים בו במופעים רבי משתתפים כשיר האחרון שבו מקובל להשליך לבמה את כל מי שהגיע להופיע. בעת הזאת דילן כבר בסוף כוחו ועיניו נשואות לדלת שעה שהשאר מצווחים נוק נוק נוקינג בהתלהבות של מי שנולדו מחדש. כייסי לידים מועדים כניל יאנג מתגנבים לבמה, והאפוס הענק דועך לברדק קולקטיבי שכולם שמחים לקחת בו חלק חוץ מאשר מחבר השיר שהולך ומצטמק בשיעמום עד שהוא נמוג מהבמה כמו הודיני. דילן לא משתתף ב"נערי הפלא", אבל תוציאו ממנו את "Times have Changed" ואין לכם סרט. זה סרט אהוב עלי משום שנכתב בידי מייקל שאבון, על כתיבה וזיקנה, והוא מתרחש בפיטסברג שבה לומד בני אבנר ובה טרם ביקרתי. במאי הסרט קרטיס הנסן מספר שתמיד חלם שדילן יכתוב שיר מקורי לסרט בבימויו. טרם שזה קרה שיבץ הנסן בסרט שלושה שירים מאת דילן. בתום הצילומים בפיטסברג עברה ההפקה לאל־איי, ודילן הגיע לחדר העריכה. הנסן הראה לו סצינות נבחרות וסיפר לו על הדמויות המרכזיות, בעיקר על גריידי טריפ, מייקל דאגלס כמורה לספרות ומחבר ספר אחד שקולו נדם. אחרי מספר שבועות הגיעה מעטפה בדואר ובה דיסק מדילן. שיר שכתב על המוטיבים בסרט באופן נפלא בשנת 2000 שהייתה שנת ציר בחייו, ואולי אחד השירים האחרונים ששר כשהוא שולט עדיין בקולו. לכל אסיפה יש מי שהייתה לו סיבה לזמן אותה. הסיבה למסיבה הזאת - פרידה אם תשאלו אותי - היא שהזמן האחרון עומד בסימן התלקחות דילנית עונתית, בין האחרונות, אם תשאלו אותי. ב-4 בנובמבר, אחרי שעינו אותנו עם גרסאות, בוטלגים, שמועות, ניתוחים מלומדים, תחקירים וספרים על היצירה האיקונית המחתרתית המכונה "The Basement Tapes", שגילה כגיל מלמחמת ששת הימים אך השפעתה הפוכה בתכלית, ראתה אור הגרסה המלאה של כל השירים שהוקלטו בביג פינק, ביתה ואולפן הלהקות של הלהקה בוודסטוק ובחדר בביתו של דילן. הסיפור כולו מרוח על פני שישה דיסקים, כולל גרסאות אלטרנטיביות, סופר אלטרנטיביות ובן- ־ בנו של אלטרנטיביות, וההיצע נע ממה שכבר שמענו, חרוצים שכמונו, ברבות השנים ועד מה שהצליח גארת הדסון הקשיש לקושש מסרטי הקלטה שנמצאו בכספת ושאף אחד לא ידע על קיומם. אינני קליינט גדול של אגדות אורבניות על הקלטות שנמצאו כמו הגביע הקדוש ומיד נשתה מהן ונחיה לנצח. זה תעלול שיווקי מחוכם ויעיל להפליא ודרך נוספת לדילן להמציא את עצמו ולהכשיר בדיעבד תקופה שמתויקת כסוף השבוע האבוד שלו, תאונת האופנוע וכל הטררם המקושקש הזה שמתוכו יצא עם קול חדש כזמר קאנטרי ורץ לנשוויל להקליט את "Nashville Skyline" אחרי שהניח את יצירת המופת הדתית "John Wesley Harding". דילן עם ג'ואן באאז. צילום: ויקיפדיה זה סיפור שסופר מכל זווית אפשרית, כולל בספר מופרך למדי מאת גרייל מרקוס, מקדושי הרוק הגדולים, "In visible Republic" שמו, שבו כתב מרקוס על ההקלטות, מה הן מייצגות בקאנון הדילני ולאיזה צד היה מכוון הפין הקדוש בג'ינס הקרוש בכל יום. אבל כל המלל הזה לא הפריע לעשרות עיתונאים שחלקם טרם נולדו ב-67' לספר בהתרגשות, כולל בעיתונים גבוהי מצח כ"ניו יורקר", על המפגש הראשון שלהם עם גרסת דילן ולהקתו לרשימת קניות למכולת. זו קופסה חביבה עם כמה רגעים גדולים והרבה רגעים פחות גדולים והיא תביא תזרים מזומנים ערני לכיסיו של דילן בתקופת החגים שבו עליו להאכיל את ילדיו הרבים, נשותיו לשעבר ובהווה ולתחזק את בתיו. אבל כמו תמיד יש בה משהו מעצבן. העובדה שהיא רואה אור מאוחר מדי לעזור לריצ'רד מנואל, ריק דאנקו וליבון הלם, הנגנים והזמרים ששפכו את לבם במרתף והלכו לעולמם טרם שיווקו האגרסיבי של השינדיג ראמבל הוטנני בוודסטוק. החגיגה כה גורפת שבאורח פלא נמצאה מזוודה, בחיי אדוני, ובה מילים שכתב דילן באותה תקופה ושלא הוקלטו. הפרטים אינם חשובים אבל המפיק הנחשב טי בון בארנט קיבל את המשימה להביא את המילים ללהקה אד הוק בהנהגת אלביס קוסטלו, מרקוס ממפורד ואחרים שקיבלו את המילים מהר סיני בהתרגשות גדולה והתבקשו לכתוב להן מוזיקה שהוקלטה באלבום המלווה את אורגיית המרתף. וזה לא הכל. מהאתר הרשמי שלו עולה שדילן הקליט אלבום חדש - אישית אינני עוצר את נשימתי, בואו נודה, היהודי גמור - שייצא לאור בתחילת 2015. לאלבום מחווה לפול מקרטני שהוא יותר מה שנשאר ומה שיש חוץ מרינגו, הגיע דילן לשיר את ."Things We said Today" ספר מפואר בכריכה קשה המכיל את מילות כל שיריו גם הוא בצנרת, במחיר שווה לכל נפש של כ-300 דולר. אבל זה כאין וכאפס לעומת המקלחות הצוננות ורושפות הכעס הנשפכות על ראשו הצמרי המתולתל בתגובה לחלק הנוכחי במסע ההופעות שאינו נגמר. בכמה הופעות בלוס אנג'לס שבר דילן את הכלים או שהכלים שברו אותו. באחת מהן שר שיר אחד בלבד, שאיש לא זיהה, לפני שירד להפסקה ושלושה שירים אחריה, וכך זה נמשך חוץ מאשר בהופעות שפויות יותר שבהן הוא מגיע ל 12 שירים בסט, שירים ־ שעליהם הוא חוזר בכל הופעה והם אינם ניתנים לזיהוי בעליל. באוקטובר 1992, במלאת 30 שנה להקלטת אלבומו הראשון ב"קולומביה", חגגו אותו בני זמנו, קודמיו ורבים מהניצבים היותר מוכשרים בעולמו, בערב מוזיקלי נדיר בהיקפו שעבור רבים מאיתנו איים להסתיים בלב פוקע מהתרגשות. מה שהיה מיוחד באירוע היה החלטה שהרעישה אותי כמבקר טלוויזיה: הערוץ הראשון בחר לשדר את קונצרט ההוקרה מהמדיסון סקוור גרדן, או המדיסון בשפתו הספורטיבית של השדר אורי לוי, בשידור חי. ככל שניסיתי לעשות לעצמי נוח מול הטלוויזיה - לא הצלחתי. גם זאת מתכונותיו הבולטות של דילן. אף פעם לא נוח לך במחיצתו. הפאסיב אגרסיב ־ המבעבע; הטיקים הקטנים; שפת הגוף המתגוננת והמבוהלת אך היהירה בעת ובעונה אחת; ובעיקר הקביעה האלמנטרית הנובעת מנוכחותו: אני דילן ואתם לא. כל אלה הופכים האזנה ללא תמונה לשיריו כפורמט מועדף. ועדיין הייתה תנועת המכובדים בגרדן סואנת מסוגה. הערב בהנחיית קריס קריסטופרסון, הזמר שעל דש תקליטו הראשון כתב דילן המלצה חמה ומי שנראה כמו שגברים מסוימים מעדיפים להיראות, היה חמין רווי בקישקע. אחרי שעות רבות ולא אחידות בטיבן ובבחירת השירים של הזמרים והלהקות, הגיעה העת להעלות את זימי, כפי שקרא לו ידידו הטוב ג'ורג' הריסון שהציג אותו. "My Back Pages", משיריו היפים בעיבוד נפלא של אריק קלפטון, אמור היה להיות משיאיו המוזיקליים של הלילה האייקוני, אך סופו שהידרדר לתאונת דרכים קשה של תפקידים מבולבלים, סימנים מוחמצים, כוח סוס רב מדי על הבמה, שש אושיות רוק מצמיתות סופרלטיבים - הריסון, קלפטון, יאנג, מקגווין, פטי ודילן - כולן צמודי טלפרומפטר, כולל דילן, כולל שני סולו גיטרה מלודיים, קלפטון ויאנג. אחרי הסולו שלו סימן קלפטון הבריטי המנומס לדילן שתורו לשיר והלה לא מש ממקומו בהתרסה ברורה והכריח את קלפטון המקצוען למלא את מקומו. מתישהו במהלך המופע נדרס המנהל המוזיקלי שלו ג'י. אי. סמית, וסופו של דבר שהביצוע לשיר היה כה גרוע שצריך היה ללכת לאולפן ולהקליטו מחדש. ה-DVD המלא של המופע ראה אור רק השנה והשיר מצליח עדיין לרגש אותי. אבל זה אני. לעתים תכופות עולה בדעתי שהדרך היחידה להקפיץ מדילן את תמצית חיינו כנוהים אחריו והמייחלים בייאוש למוצא פיו או לחזרה בלתי אפשרית לשיא יצירתו והאפקטיביות שלה, היא בניסיון לשדך אותו למנהיגינו. לאנשים המובילים אותנו והקובעים את גורלנו. בהקשר הזה הייתה ישראל תמיד במקום נחות ומייאש. כשם שלא דרשתי מבן גוריון, בגין ורבין אחריו, להכיר בדילן וביצירתו ולהיות בקיאים בה, כך למדתי לחיות עם ההכרה הקשה והחמוצה במיוחד שגם נתניהו וברק אינם מתכתבים עם היוצר המוזיקלי הגדול שקם לנו. מההיבט הזה בלבד אולי מגיע לנו קצת יאיר לפיד. נושא להגות בו. אבל מנהיג ברמתם האינטלקטואלית והתרבותית של ווצלב האוול, ג'ימי קרטר, טוני בלייר, ביל קלינטון, דיוויד קמרון וברק אובמה, לא יהיה לנו. הללו נולדו לתוך העולם על פי דילן, והוא התפאורה ולעתים המהות שעל הרקע שלה הם מנהלים אותו, מתחשבים בו ונועצים במה ששר ואמר. אחרי שנכזבה תקוותנו גם מאלה, משום שבסופו של דבר הם רק פוליטיקאים, נותרים אנשים כמוני עם דילן ועם הרעיון המזעזע שלא רחוק היום שבו ניאלץ לפלס את סוף דרכנו בלעדיו. במהלך נהיגה ארוכה ופרועה למדי לפילדלפיה לפני כחודש, זמן האיכות היחיד שיש לי עם עצמי ועם המוזיקה של חיי בווליום המתאים לי, האזנתי שוב, מי יודע בפעם הכמה, ל-"Blood on the Tracks" המופתי, האלבום שבו תיאר את פרידתו וגירושיו מאשתו שרה, אם ילדיו. זה דבר אחד להאזין לתקליט המדהים הזה שכל שורה בו צורבת כפחם לוהט בנשמה כאשר אתה איש צעיר ללא חובות. ודבר אחר לחלוטין לשמוע אותו במלוא מרירותו השרופה כאשר אתה בן 60 וכל שורה אכזרית, מושחזת ומעוקלת חודרת מבעד לשריון ומצלקת אותך שוב ושוב. חשבתי כמה טוב שזכיתי וכמה טוב לי שהייתי וראיתי ושאפילו דנקנר הנורא אינו מסוגל למנוע ממני לכתוב שלושת אלפים מילה טבין ותקילין על בוב דילן רק מכיוון שבא לי. בעיקר משום שאולי זו הפעם האחרונה שאני כותב על חיינו כזוג.
התרעות פיקוד העורף