יום ראשון, אחר הצהריים

הטלוויזיה צועקת ש"לראשונה זה חמש שנים יש צמיחה שלילית במשק". הילד צועק כי הכלב מלקק לו את הפנים. אשתי צועקת שאזיז את הכלב מהפנים של הילד. הסיבה היא, מסבירים מומחים על המסך, מבצע צוק איתן. הסיבה היא, מסבירה אשתי, שזה לא בריא לילד, שמערכת החיסון שלו עדיין לא די מפותחת. אני מזיז את הכלב מהילד וחוזר לשבת על הספה.

"את רואה את זה?", אני שואל את אשתי שמקפלת כביסה על השולחן לידי, ומצביע על המסך.

"רואה מה?", היא לא מבינה.

"את זה. צמיחה שלילית".

אני מגביר את הווליום בטלוויזיה. על המסך מתראיין מישהו מעונב שמסביר שעיקר הפגיעה היא בתיירות ובייצוא. "את זוכרת מה אמרתי לך אז, כשמבצע צוק איתן הסתיים, כביכול? זוכרת שאמרתי לך שזה לא באמת הסתיים, ושהנשק של חמאס הרבה יותר מתוחכם ממה שנדמה לנו? זה ש'כיפת ברזל' הודפת את האיומים בפיצוצים מרהיבים בשמיים, זו בדיוק האשליה. זוכרת שאמרתי לך שאת הפיצוץ האמיתי נשמע רק מאוחר יותר, כשהכלכלה תתרסק?".

אשתי לא מתעניינת במיוחד במה שיש לי להגיד, אבל לאחרונה, במשך יותר מדי זמן, לא יוצא לי לדבר עם איש, אז המשכתי, אף על פי שהיה ברור לי שהפרטנרית לשיחה לא ממש נמצאת איתי.

"את מבינה", אמרתי, "הם יורים עלינו טילים שעולים במקרה הכי קיצוני 5,000 דולר, ואנחנו מגיבים בטיל של 'כיפת ברזל' בעלות 50 אלף דולר. ולפעמים אנחנו גם מגיבים בשני טילים. אנחנו רואים את הפיצוץ בשמיים, מסננים בלחש ברכת הגומל לעמיר פרץ וחושבים שאנחנו בלתי מנוצחים. אבל בעצם המציאות הנסתרת, שאותה אנחנו לא מצליחים להבין, היא שהפיצוצים האלו הם רק הפרומו למה שיקרה עוד חצי שנה, כשהמחירים ימשיכו לעלות, מפעלים ייסגרו, אנשים יפוטרו, והמיתון ירקוד את מחול המוות. כשאנחנו נשב בבתים שלנו ולא נבין איך שוב לא הצלחנו לסגור את החודש".

אשתי הסתכלה עלי במבט שתפקידו להבהיר לי שיש לה דברים חשובים יותר לעשות עכשיו מאשר להקשיב לנאומים שלי. היא הלכה למרפסת השירות וחזרה משם עם כביסה חדשה, התיישבה והחלה שוב בקיפולים. "את יודעת כמה מרוויח פועל בעזה ליום עבודה?", שאלתי ומיד עניתי, "עשרה שקלים. ואם המצב ימשיך כמו שהוא, ממבצע למבצע, בתדירות של מבצע אחת לכמה שנים, בסוף אויבינו בעזה ידרדרו אותנו למצב שבו גם אצלנו מרוויחים עשרה שקלים ליום עבודה. אז נכון, שאם בישראל נרוויח עשרה שקלים, אז בעזה ירוויחו שני שקלים. אצלם תמיד יהיה יותר גרוע. אבל הם ישרדו את זה. אנחנו לא. אנחנו לא בנויים לזה. כוח הסבל שלהם גדול משלנו והם מוכנים לקחת אותנו איתם למטה. את מבינה את זה? אנחנו הישראלים לא באמת בנויים לחיות בתחתית. לכן, אם נמשיך להתנהל באותו סטטוס קוו, ולא ננסה אפיקים אחרים מעבר לאפיק הצבאי, בסוף נפסיד".

יום שישי, שעות הבוקר המוקדמות

העיתון מגיע לפנות בוקר. אני עדיין ער, חצי מהזמן כותב איזה תסריט שאני עוד צריך לעבוד עליו, ובחצי השני בוהה במסך, כשאני שומע את זריקת העיתון ("מעריב-סופהשבוע" כמובן) על השטיחון בכניסה לבית. אני לוקח אותו ומתיישב במטבח, מדפדף ומגיע למוסף, עמוד 54, דורון ברוש כותב טלוויזיה. השבוע על הגריל: העונה החדשה של "מחוברים פלוס". אני קורא. ביקורת מרושעת. פתאום נזכרתי בביקורת שכתב ברוש כאן בעיתון לפני שנה, על העונה הקודמת של "מחוברים".

מחוברים. צילום: אור גפן

גם הביקורת ההיא הייתה מרושעת, אפילו יותר מזו של השנה. "את תואר הקרצייה של השבוע הראשון תפס ללא עוררין ליאור דיין", כתב הברוש לפני שנה. אחר כך הוא גם העז להציע שאשתי כנראה סובלת מליקוי שמיעה, אחרת, לדבריו, הוא לא מבין מה היא עושה איתי. כשהברוש כתב את הביקורת בעונה שעברה, עדיין לא הייתי בעיתון זה (הייתי אז ב"מעריב" הישן) ולא יכולתי לעשות את מה שאני הולך לעשות עכשיו: להשיב לו כגמולו.

ובכן, דורון ברוש, מסתבר שאינך מבקר הטלוויזיה המבריק בעולם, הא? תראה מה זה. אתה חזית שמכל הקאסט של "מחוברים", אני אהיה הקרצייה הגדולה ביותר. גם פירטת בתשוקה רבה את המאפיינים שהופכים אותי לקרצייה הראשית. והנה, הפלא ופלא, הייתי מחובר כל כך אהוד, עד שהפכתי ליחיד מבין כל ה"מחוברים" אי פעם שהמשיך לעוד עונה (וגם עבר את המכשול הכי קשה: האישור של אנשי הוט - בעלי המאה - למהלך).

אבל לא רק אנשי הוט ומערכת "מחוברים" חשבו כך. מיד לאחר סיום העונה, הוד קרציותו קיבל הצעה אטרקטיבית לעבור לעיתון הזה מאחר ש - נחש מה? - גם קברניטי "מעריב" חשבו את ההפך הגמור ממך. והנה אני כאן, במרחק 20 ומשהו עמודים ממך, ואני גאה להעניק לך במילים אלו את הסטירה המטפורית שהיית צריך לקבל כבר בשנה שעברה. בעצם, אפשר לומר שאם אתה כותב ביקורת שלילית על תוכנית טלוויזיה, סימן שהיא הולכת להיות מעולה. עובדה שהעונה הקודמת, זו שאתה כל כך טינפת עליה, שברה את כל שיאי הצפייה והייתה הכי מוצלחת בתולדות התוכנית.

יום שבת, שעות הצהריים המאוחרות

האינטרנט מבשר על עוד סימפטום שממחיש את הנפילה הכלכלית. "פיץ' הורידה את תחזית דירוג האשראי של ישראל", קובעות הכותרות. בטקסט מתחת לכותרות, אפשר לגלות שהאנליסטים מסבירים שהסיבה לכך היא מבצע צוק איתן, או ליתר דיוק, ההוצאות הביטחוניות של צוק איתן. אני מיד יוצא מחדר העבודה והולך לאשתי שנמצאת בחדר השינה. אני מצטט בפניה את הכותרות.

"טוב, הבנתי, הפסדנו במלחמה", היא אמרה והוסיפה, "זה מה שאתה עושה במקום לכתוב? קורא חדשות באינטרנט?".

"לא, אני גם כותב", עניתי.

"על מה השבוע?".

"על דורון ברוש והביקורת הנבזית שלו", עניתי.

"אמרתי לך לא לכתוב על זה, לא? אל תיתן לו את הכבוד ותזכיר בכלל את השם שלו. פשוט תתעלם. אם תכתוב עליו, אתה תהפוך אותו לרלוונטי וחשוב", היא אמרה.

"אני לא יכול. גדול עלי. אני חייב להחזיר לו. מי הוא חושב שהוא? ובכל מקרה, הקטע שקשור לברוש ולביקורת שלו הוא רק חלק קטן יחסית מהטור".

"על מה עוד אתה כותב?". “על העניין הכלכלי שאני מדבר איתך עליו עוד מיום ראשון, על זה שמכת המחץ של חמאס מתרחשת בעצם עכשיו, וכל מה שהיה בצוק איתן הוא בעצם רק המערכה הראשונה".

"כבר אמרתי לך שלא כדאי לך לכתוב על פוליטיקה, נכון? זה מרתיע את הקוראים", קבעה אשתי, "אל תיכנס לימין ושמאל, וכל הדברים האלה".

"לא, אני לא נכנס לעמדות פוליטיות, אני רק מציין עובדות".

"ומאיזו זווית אתה מציין אותן? מזווית שמאלנית?", שאלה.

"אני מאמין שאני מגיע מזווית אובייקטיבית וניטרלית לחלוטין".

“אני מכירה אותך. אתה לא יודע מה זה ניטרליות. בגלל זה אני חושבת שזה מיותר".

"את אולי מכירה אותי, אבל את לא יודעת שממש לא מזמן הגעתי למסקנה, שלא משנה כמה טורים פוליטיים תכתוב, וכמה תקשקש בטלוויזיה את עמדותיך, אתה לא באמת תזיז אף אחד מהעמדה שלו. אתה לא תגרום לאיש לשנות את דעתו, לא משנה כמה רהוט תהיה. לעיתונות ולטלוויזיה אין מספיק כוח בשביל לגבור על דעות של בן אדם, שמעוצבות בעיקר על ידי העמדה הפוליטית שהוא סופג בבית מהוריו וממה שהחיים לימדו אותו. אני גם יכול להוכיח לך את זה. רוצה לדעת איך?".

"נו, איך?".

"תסתכלי על המציאות", אמרתי, “רוב בעלי הטורים הפוליטיים ואנשי התקשורת לא מחבבים את נתניהו ודואגים לרדת עליו בכל הזדמנות, ובכל זאת הוא מולך כאן כראש ממשלה שנים רבות ונותן פייט לבן-גוריון. תכף יש לו במצטבר תשע שנים בשלטון. לו בעלי הטורים ואנשי התקשורת היו משנים את התפיסה הפוליטית של אנשים, זה לא היה נראה כך".

"יש בזה משהו", היא השיבה.

"האמת היא שגם אין לי עניין להעביר אף אחד למחנה פוליטי אחר", המשכתי. "בסופו של דבר, אני יכול להבין את ההיגיון מאחורי הטיעונים האידיאולוגיים של כמעט כל הסיעות בכנסת. אני רק רוצה להציג את המציאות המרה - שברגעים אלו אנחנו נמצאים תחת המתקפה האמיתית של חמאס ושל הפלסטינים, ושהם הרבה יותר מתוחכמים ממה שנדמה לנו. אני רוצה לפקוח את עיניו של מי שיקרא את הטור למציאות הבעייתית הזאת. עכשיו, לגבי הפתרון של הבעיה, זה כבר נתון לשיקול הדעת של הקוראים. כל קורא והפתרון שהוא חושב לנכון. אני לא מתכנן להתערב בזה".

"טוב, אני מקווה שזה באמת יהיה כך בטור עצמו", אמרה אשתי.

"זה יהיה".

"אבל רגע, תגיד לי, מה בכלל הקשר בין שני הנושאים האלו - הביקורת על “מחוברים" והמצב הכלכלי? איך אתה מקשר בין שניהם בטור. את זה אני לא ממש מצליחה להבין".

"או־קיי", עניתי, "אציג את זה בצורת שאלה בתחילת הטור. השאלה היא 'אם אומרים שלראשונה זה חמש שנים יש צמיחה שלילית במשק, מה בעצם היה לפני חמש שנים?' התשובה היא שמדובר בשנת 2009, ובשנה זו התרחש, כמובן, המבצע הגדול האחרון, שהביא איתו נזק כלכלי עצום - מבצע עופרת יצוקה. בשנה הזאת התרחש עוד משהו - הסדרה ‘מחוברים' עלתה לאוויר בפעם הראשונה".

"אתה לא רציני? זה הקשר בין שני הדברים?".

"כן".

"אתה נורמלי?".

"לא, יש לי טראומות ילדות ותסביכים קשים שמונעים ממני את הנורמליות, אבל זה לא קשור".

"זה לא ייצא טוב", היא קבעה, “אין קשר בין הנושאים של הטור, וגם ככה עדיף שתתרחק מהנושאים האלו".

"זה בסדר. כבר כמעט חמש שנים שאני כותב את הטור הזה, לא תמיד זה יוצא מוצלח. טוב, אני חוזר לכתוב".

"טוב, קרצייה".

התשובה שלי לביקורת המרושעת של דורון ברוש