ושוב אנחנו במשחק ה"בליים גיים" בין נתניהו ולפיד, והפעם: מי אשם בבחירות האלה, שיוזמת הממשלה עצמה תוך כדי האינתיפאדה הירושלמית. האמת היא שזה לא משנה. גם אם הבחירות הן מהלך של נתניהו, המפסיד העיקרי הוא לפיד. מפלגות מרכז בפוליטיקה הישראלית, מד"ש ההיסטורית ועד קדימה ההיסטורית לא פחות, הן בועה.
ייאמר לזכותו של לפיד, כמי שבא מעולם הזוהר המבוסס על הפרחת בועות צבעוניות באוויר, שאת שלו הוא ניפח בכישרון לא מבוטל: הביא אנשים עם רקורד בתחומם, ידע שלא סתיו שפיר תביאלו את קולותיהם של המוחים החברתיים אלא דווקא יפעת קריב, שברזומה שלה יש עשייה חברתית ולא רק צעקות "גוועלד" בשדרה. ובעיקר, וגם את המומחיות הזו הוא ליטש בימיו כמנחה, ידע לשבת על הגדר בעניין הפלסטיני, הכרוני ונטול הפתרון. לפני הבחירות, כאשר העיתונאי עמית סגל מנה אותו כחלק מגוש המרכז-שמאל, מיהר לפיד לסמס לקולגה לשעבר: "שמאל אחותך"!
זה לא תכנון קדימה, אלא חוסר סבלנות ובשלות שהובילו את לפיד מוקדם מדי לדאוג למעמדו ביום שאחרי ולמחוק את הישגיו אחד אחד: מהברית עם בנט הוא נסוג כי חשש שציפי לבני תצא יותר ליברלית ממנו אם יתפשר עם בן בריתו בעניין הכרה בנישואי להט"בים. את העמימות בנושא המדיני איבד כאשר הכריז שהוא מתנגד לבנייה בירושלים, וכשהודיע שהכסף של האזרחים נמצא "איפשהו בין איתמר ליצהר", שוב מפחדה של השרה לבני בעלת ששת
נתניהו לא נולד אתמול. הוא זיהה את הזדמנות הפז לפרק את הממשלה סביב חוק הלאום, ולמוטט את הפיגום שעליו עומד לפיד ונושא עיניים לכסאו. הוא מגיע לבחירות האלה כמי שדואג לעתיד המדינה ולמשילות בקואליציה, בעוד לפיד הוא השמאלן והחתרן הבלתי נלאה. מעמדה כזאת אפשר להגיע מקסימום לבית הנשיא, וגם זה, מר לפיד, בתנאי שבעברך בנית כור גרעיני.
התרעות פיקוד העורף