אי שם באמצע שנות ה-90 סיים בן ציון שטוייר את לימודי המשפטים והצמיד לשמו את התואר עורך דין. בשנות ה-50 וה-60 היה מקצוע עריכת הדין מקצוע מכובד, ואמהות יהודיות חלמו שבניהן יהיו רופאים או עורכי דין. בשנות ה-90 החלה אינפלציה בעורכי דין, אבל הוריו של בנצי שנשארו אי שם בדור הקודם הפצירו בו ללכת ללמוד את המקצוע. בכדי לרצות את הוריו שמימנו בקושי רב את לימודיו ניסה בנצי להתקבל לאחד ממשרדי עריכת הדין הגדולים
וחלם ששמו יתנוסס על טבלת הנחושת בפתח המשרד, מה שיגרום להוריו ניצולי השואה הרבה נחת ולו עצמו, אם יצליח לזכות בפרסום ובממון רב - חיים טובים ומאושרים.
הוא עלה במדרגות הבניין והגיע תוך התנשפות לדלת שעל פי מיקומה נראתה לו כדלת דירתה של מושא חלומותיו. אחרי היסוסים רבים נפש על הדלת ושמע את הלמות לבו שהרעידה את כל חלקי גופו. איש לא נענה לדפיקות על הדלת וכשעשה אחורה פנה בייאוש והחל לרדת במדרגות, שמע קול נשי שנשמע לו כמו הגיע מעולמות אחרים: ”עו"ד בן ציון שטוייר? תיכנס לקפה?".
התרעות פיקוד העורף