נתניהו הגיע לאיטליה לכמה שעות. ראש ממשלת איטליה, מתאו רנצי, הבין שהוא נפגש עם נתניהו על הדרך, כי עמיתו הישראלי קפץ לרומא לפגישה עם ג'ון
קרי, שר החוץ של ארה"ב. מצד אחד, רנצי העמיד לרשות נתניהו, לכמה שעות, את וילה מדאמה, בית האירוח המרשים שניצב על גבעה הצופה לרומא. הוא קיבל את נתניהו בתרועת תזמורת ולחיצת יד, וזהו. הוא נמנע מלעמוד לצדו ולמסור הצהרות מנומסות; הוא נמנע מהפגנת ידידות מזויפת שבין מנהיגים, שכוללת טפיחה על השכם ואמירות כמו "טוב לראות אותך כאן", ו"מזמן לא התראינו, ידידי", וכל השקרים הדיפלומטיים שמאותתים על קשרי חוץ איתנים.
צריך להבין מה הבעיה המרכזית של המהלכים נגד ישראל. יש הבנה רבה לעמדת הפלסטינים, שאין תקווה לשום מהלך מדיני רציני עם נתניהו. שאין להם ברירה. שאין להם מה להפסיד, ולכן צריך ללחוץ על ישראל. הלחץ הזה מתחבר לתיאוריית האונס של השמאל הישראלי (אם להיות פוליטיקלי קורקט - מעשה מגונה בכפייה), שישראל לעולם לא תבחר מרצונה להקים מדינה פלסטינית ולפנות שטחים והתנחלויות, ולכן יש לאנוס אותה ולהכריח אותה לעשות
אז לסיכום: האירופים צבועים ומנותקים, הפלסטינים סרבניים ועקשניים והאמריקאים מסובכים וחסרי דמיון ומעוף. יופי. אלה החיים. השאלה היחידה היא: מה איתנו? הרי הבנו מה לא, אז מה כן? זה מה ששאל קרי את נתניהו. זה מה שאנחנו שואלים את ראש הממשלה כבר כמה שנים. התשובה עמומה ומתחילה תמיד בלא. לא רוצה לשלוט עליהם. לא רוצה לפנות. לא רוצה לוותר על הביטחון. ומה כן? זאת השאלה שיש לשאול ולתבוע מכל המועמדים: מה כן? מה אתה מציע לעשות, מה התוכנית שלך למצב המורכב, לסרבנות הפלסטינית ולהידרדרות באזור. מה היוזמה שתנקוט אחרי הבחירות?
התרעות פיקוד העורף