קולה המצמרר של עוזרי נחקק בעיקר בזכות אלבומה הראשון “היכן החייל”, שיצא ב-1975 והוקדש כולו לשכול, לאבל ולכאב של המלחמה הנוראה. הייתי נער כשיצא האלבום, והשיר “היכן החייל” קרע את לבי. חברי ואני לא ידענו אם מדובר בחייל פרטי שלה או בחייל לאומי והמצאנו כל מיני מיתוסים מתוך השמועות על החייל שלה. ללא אינטרנט, ללא יוטיוב, ללא פייסבוק וללא שיתוף פעולה גדול של הרדיו, השיר התפשט בכל שכונה ועיירה מקריית שמונה ועד דימונה והעניק קול אחר שלא נשמע עד אז לאבל ולכאב. רק שנים רבות לאחר מכן נודע לי שבילדותה היא השכירה את קולה כמקוננת באזכרות בכרם התימנים שבו נולדה וחיה כל חייה.
באלבום “היכן החייל” בלטו השורה האלמותית על קרבות רמת הגולן: “הרמה הנוקשה את דמנו היא לגמה” או התפילה “כוחך הרם יהיה לי למשען, אנא אלוהי ענה נא”. האוזן שומעת והעין בוכה. רק היום במבט לאחור מתבררת לי עוצמת החידוש שבהופעת האלבום הזה. אלבום שהוא קינה מזרחית ארוכה וקשה שאהובה עוזרי כתבה, הלחינה, ניגנה ושרה. לא היה כדבר הזה במוזיקה הישראלית בכלל, וגם במוזיקה המזרחית שהייתה אז בחיתוליה. קולה של עוזרי היה ייחודי ושונה. היא הייתה פורצת דרך, אך רק בדיעבד ולאחר שנים רבות קיבלה הכרה זו.
גם דרכם לא רופדה בתפוחים בדרך אל הרדיו הישראלי, אבל השמיעו אותם, והם הלחינו שירים של משוררים ישראלים כמו אלתרמן. הם היו גברים עם כוחות ומשאבים, ואילו היא הייתה אישה שנדחקה לשוליים הציבוריים של המוזיקה הזאת ורוב הזמן התפרנסה כטבחית במסעדת “גמליאל” האגדית. אחר כך הייתה מורה לפיתוח קול, שזוהר ארגוב היה אחד מתלמידיה הבולטים. רק מהפכת הקסטות גאלה את כולם מהדממה של הרדיו הישראלי, וגם את עוזרי. היא לא ידעה לדחוף את עצמה. היא הייתה צנועה ונחבאת אל הכלים. היא הייתה מורה שהעבירה את הידע והמומחיות שלה לאחרים בשמחה רבה, וחיוך ענק פרוש תמיד על פניה הטובים.
כ-35 שנה לאחר ששמעתי לראשונה את עוזרי, זכיתי להיות איתה על במה אחת, כאשר הופיעה כנגנית אורחת במופע שירים באשדודית של שמעון מימרן, המבוסס על שירים שלי ועל לחנים של יונתן כנען ונגינה של אדם מדר. עבורי זה היה רגע שיא וסגירת מעגל. בחודש הבא, ב-6 בינואר, ייערך מופע מחווה מיוחד בנמל תל אביב לזכרה של אהובה עוזרי.
התרעות פיקוד העורף