הגבלת החקיקה: לחזק את הפיקוח על חשבון האדרה עצמית

הכנסת ה־19 כיהנה רק 671 ימים. בתקופה זו הגישו חברי הכנסת 3,100 הצעות חוק. מתוכן רק 101 עברו בקריאה שלישית. כמעט 20,000 הצעות חוק פרטיות הונחו על שולחן הכנסת ב־15 השנים האחרונות. כך אנו למדים מנתונים שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה. בכנסת ה־20 המצב רק הולך ומחמיר. לצד היקפי החקיקה האדירים, הולך ונחלש מעמד הכנסת ככוח המפקח על עבודת הממשלה. חברי הכנסת יושבים לעתים בחמש או שש ועדות, הנוכחות בדיונים מעטה, רובן המכריע של ההצבעות נקבעות במשמעת קואליציונית והממשלה כופה את עמדותיה הן בוועדות והן במליאה.

חקיקת היתר מייצרת "רעש" ציבורי גדול, וחוקים רבים מונחים ללא עבודת עומק, כשכל תכליתם היא לייצר כותרת בעיתון. כך, כל נושא שנוי במחלוקת (תקשורת, דת ומדינה, יחסים בין המיעוט לרוב ועוד) הופך להצעת חוק, שמטרתה יצירת רעש ועימות.

מדובר בבסיס לשיח בין הקואליציה לאופוזיציה, שיביא לחיזוק הכנסת ולצמצום חקיקת היתר. יש לזכור שהמגבלה חריפה יותר דווקא על חברי כנסת מהקואליציה, אשר להם קל יותר להעביר חוקים - ומהווה חיזוק לאופוזיציה, בדמות העצמת הכנסת ויכולת הבקרה שלה על הממשלה.

טובת הציבור דורשת מנבחריו בכנסת לדאוג לביצוע אפקטיבי של חוקים מעטים - ולא ביצוע רופף וכושל של ספר חוקים הולך ומתעבה. הגיע הזמן שבמקום מרדף אחר כותרות בדמות הצהרות חוק, נעבור למעקב אחר יישום חוקים ורפורמות שיביא שינוי מהותי, קודם כל ולפני הכל – לאזרח הישראלי.