למה הפכנו כל-כך אובססיביים לנראות הבית שלנו?

באחד הקטעים הטובים בעונה האחרונה של "ארץ נהדרת" הייתה סאטירה נהדרת על כל רשת חנויות מוצרי כלי הבית והנוחות שהתחילו להתפשט כאש בשדה קוצים במדינה. חנויות שמציעות מגוון שידות בזול, קולפני מנגו וכלי אחסון גורמות לאנשים להיות יותר מכורים אליהן ממה שזמרי גראנג' היו מכורים להרואין בשנות התשעים.

לפעמים זה נדמה שהיום אין כמעט אדם שלא עסוק באיך הבית שלו נראה ובעוד דרכים לשפץ ולשדרג אותו. בקבוצות לעיצוב הבית יש אלפי חברים פעילים, צעירים ברובם וה-pintrest הוא מזמן לא עוד אתר שמעניק רעיונות ללבוש, אלא מהווה השראה עבור רבים בכל מה שנוגע לעיצוב הבית.

מה שפעם היה נחלתם של פנסיונרים חביבים או אמהות בחופשת לידה, הפך להובי גם אצל היפסטרים צעירים בתל אביב עם הזמנות און-ליין שהפכו נוחות וזולות מאי פעם וגורמות לאנשים לבזבז לעיתים שעות בלעשות שופינג למוצרי נוחות לבית. ממתי ומדוע נראות הבית שלנו הפכה לכל-כך חשובה עבורנו?

טרנד "שפץ ביתך" הוא טרנד שמביע הלך רוח חברתי מסוים בשל כמה סיבות אפשריות.

קר שם בחוץ
נדמה שלאחרונה יותר ויותר אנשים מגלים את הקסם של הבית עם הצפייה הבינג'נית בסדרות, ארגון מסיבות נושא בבית או קריוקי וגם, איך לא, עיצובו מחדש. הטרנד הזה כבר חדר גם לפרסומות בהם אפילו ילדה קטנה מבינה שבקיץ אין כמו בבית מול הטלוויזיה. בעבר, רק הימים הגשומים של החורף (שניים במספר בישראל) היו מדוברים בפרסומות כ"ימים ביתיים", עכשיו זה נדמה שאין עונה שלא נחשבת לעונה ביתית, ובעוד פרסומת נהדרת של אותו מוצר, אפילו גברים רוצים לקחת חופשת לידה כדי להיות בבית ולראות טלוויזיה. נראה שההתכנסות אל תוך הבית גם חודרת לאופנה שלנו - אם פעם היו בגדים "ביתיים" ובגדים של חוץ – הגבולות מתחילים מאוד להיטשטש כשרואים עוד ועוד נשים יפות לובשות שמלות דמויות כותנת סבתא, סנדל שהוא ספק נעל בית וקוקו שבעבר היה נחשב "קוקו מנקות". האם רק החום, הלחות והפקקים, גורמים לנו לחזור הביתה, או שמא יש פה משהו מעבר?

אומרים שה"מילניאלס" הם אחד הדורות הלחוצים והחרדים ביותר שיש בגלל שלל טראומות ואכזבות שחוו בחסות "החיים עצמם", כמו פרידות, השפע הטכנולוגי המבלבל, טראומות אישיות שנובעות מהאלימות שיש ברחובות ואיך לא, המצב הביטחוני. כתוצאה מכל אלו התקווה מצטמצמת והחרדה גוברת. אז, אם רע לנו בחוץ, אנחנו חוזרים פנימה, למקורות. או, יותר נכון - לארבעה קירות.

בחיק הבית אנחנו מוגנים. כמו ילדים דחויים בקייטנה שמעדיפים להיות בשיעורי אומנות ולא בספורט האתגרי, אנחנו מצטנפים בביתנו ומשתבללים בתוך עצמנו.

אין לנו כסף לקנות בית
אולי אף פעם לא נגיע לדירה משלנו ונמשיך לשלם לבעל דירה חמדן כל חודש שכר דירה. אבל, היי, לפחות יהיה לנו את המדף שתמיד רצינו! אם לא נוכל לקנות בית, ניצור לנו תחושה של בית כדי להרגיש עם קצת יותר בסיס וקצת פחות תלושים. החפצים, באמצעות החום שאנחנו מייצרים בסידור שלהם, נותנים לנו את האשליה שזוהי לא רק קורת גג מופקעת, אלא בית שהוא שלנו. גם אם בסוף החודש נאלץ אולי לעשות סאבלט כי בעל הדירה יחליט למכור את הנכס שלו.

אנחנו לא אוהבים את עצמנו
כדי לקנות בגדים או לשדרג את ההופעה החיצונית שלנו, אנחנו נאלצים לעתים להתמודד עם הרבה שלדים שהעדפנו להדחיק - המשקל שלא יורד, צורת הגוף שאנחנו לא אוהבים, התחושה שאנחנו מסתכלים במראה ולא באמת מרוצים ממה שנשקף ממנה, אלא אם כן זה מפורטל ומפוקסל באינסטגרם. הספה שלנו גורמת לנו לפחות מפח נפש. אז נכנס ל-WISH ונזמין כיסוי ב-8 שקלים. נבדוק ב-Pintrest עוד אופציות לתליית מראות שיקיות, כדי שלא נצטרך להסתכל על עצמנו במראה שבאמבטיה.

אנחנו רוצים להרשים
אף אחד לא אוהב להרגיש עני וגלמוד, בטח לא בני דור ה-Y שהמציא את העמדת הפנים המאושרת בחסות הפייסבוק שעוזר לזייף רגשות מאז 2008. אז נארח חברים ונגיש להם קפה מספל שהזמנו מ Ebay- ואין "עוד אחד כמוהו", על מגש וינטאג' מיוחד, ונרגיש גדולים. כשהם ילכו נשטוף כלים כי אין לנו כסף למדיח. אבל, זה לא משנה באמת, כי אנחנו חושבים שיצרנו את הרושם שרצינו.

אנחנו רוצים את אימא
בית חמים עם שלל חפצים וארגון מסוים, עם מצעים פרחוניים, בעיקר מזכיר לנו (לחלקנו לפחות) את הבית של אמא. הבית של אמא תמיד מאורגן יפה ויש בו את אותו מזנון מאז ומתמיד ואנחנו מרגישים שם מוגנים וזוכרים את עצמנו בתור ילדים שחוזרים מבית ספר "הביתה". אנחנו לא רוצים לחזור בסוף יום קשה וקפיטליסטי לדירה, אנחנו רוצים לחזור ל"בית", אז נבדוק שוב בקבוצת שיפוץ או רעיונות לעיצוב הבית בפייסבוק אם יש רעיון חדש לסידור אחר של מיטה. ונלך לישון לבד.

בעונה האחרונה של "בנות", ריי שאל את שושנה: "מה היית מעדיפה? לגור בבית חדש ויוקרתי עם נוף מכוער או בבית ישן ומכוער עם נוף יפה?". שושנה, תמימה שכמוה, ענתה "הייתי מעדיפה לגור בבית יפה". ריי והבוסית שלה לשעבר, שבאותו הפרק כבר הספיקו להתאהב, זלזלו בתשובה שלה וגיחכו קלות. התשובה הנכונה, הם ענו עם ברק בעיניים, היא לבחור בנוף היפה. אולי זה לא מפתיע שריי והבוסית החביבה בחרו באופציה הזו כי הם מעט יותר מבוגרים משוש ומבינים שעדיין, כדי לחיות, צריך לצאת החוצה ולהעז, גם אם נתאכזב בסוף. כי החיים, הם לא עוד מדבקה שתלויה באופן מושלם וסימטרי מעל שולחן האוכל, הם שם בחוץ.

החיים שם בחוץ: איך קרה שטרנד עיצוב ושיפוץ הבית הגיע לכל פינה?

אנחנו רוצים להרשים או להרגיש בבית - למרות שאף פעם לא נגיע לדירה משלנו. איך הפכנו לאובססיביים כל כך לנראות הבית שלנו ומה זה מעיד על הלכי הרוח החברתיים?