שלושה ימים לאחר פרוץ ההפגנות באיראן נראה כי שלטונות הרפובליקה האסלאמית הולכים ומאבדים שליטה על תנועת המחאה. ההפגנות שפרצו בעיר משהד ביטאו ביקורת ציבורית מתרחבת לנוכח המשבר הכלכלי הנמשך וכוונת הממשלה להעלות מחירים, להכביד במיסוי ולצמצם באופן ניכר את מספר הזכאים לקצבאות ממשלתיות.

בסוף השבוע התרחבו ההפגנות לערים נוספות, ובראשן טהרן, והמפגינים אינם מסתפקים עוד בדרישה לשיפור המצב הכלכלי אלא קוראים תיגר על עצם קיומו של שלטון אנשי הדת. הצטרפות הסטודנטים בטהרן לשורות המפגינים עלולה להביא להקצנה נוספת במחאה. מספר המפגינים המשתתפים בתנועת המחאה קטן נכון לעכשיו לעומת מהומות 2009, אז יצאו מאות אלפי אזרחים לרחובות בטענה לזיוף תוצאות הבחירות לנשיאות. עם זאת, פרישתה הגיאוגרפית של המחאה הנוכחית רחבה יותר וההפגנות אינן מוגבלות לבירה בלבד אלא מתקיימות בו־זמנית בכמה ערים מרכזיות. כמו כן, לעומת המפגינים בשנת 2009, שהשתייכו ברובם למעמד הביניים העירוני המשכיל, באים הפעם המפגינים גם מקרב מגזרים נוספים, למשל פועלים.

בשלב זה נראה כי ההפגנות אינן מהוות איום מיידי ליציבות המשטר. אם יחליטו השלטונות להשתמש בכל אמצעי הדיכוי העומדים לרשותם, ובהם אש חיה, אפשר להניח כי יש בידיהם להכיל את האירועים. לא ברור גם עד כמה המפגינים הקוראים להפלת המשטר מייצגים את רוב הציבור. אזרחי איראן הוכיחו במהלך השנים כי הם מוכנים למחות נגד המשטר ולהתגייס למאבקים למימוש זכויותיהם, אך עם זאת, רבים מהם מוכנים להסתפק בשיפור מצבם הכלכלי ומבכרים יציבות על פני תהפוכות פוליטיות, שתוצאותיהן אינן ידועות מראש.

אולם גם אם ההפגנות ידעכו בסופו של דבר או ידוכאו בכוח, הרי שהן מציבות תמרור אזהרה בולט בפני המשטר. יותר משנתיים לאחר הסכם הגרעין ניכר אומנם שיפור מסוים בכלכלת איראן, אך האזרח הפשוט אינו נהנה, לעת עתה, מפירותיו של ההסכם, בעיקר בשל בעיות מבניות בכלכלה האיראנית והסתייגותן המתמשכת של חברות מערביות מחידוש העסקים עם איראן. התעלמותו הנמשכת של המשטר מדרישות הציבור וכישלונו הנמשך לספק מענה למצוקות האזרחים ולדרישותיו בנוגע למצב הכלכלי ולחירויות הפרט, עלולים להחריף עוד יותר את הייאוש בקרב האזרחים להגביר את הפער בינם לבין המשטר ולאיים על יציבותו לאורך זמן.

הכותב הוא מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ומהפורום לחשיבה אזורית

תמרור האזהרה לשלטונות איראן מגיע מהייאוש של מעמד הפועלים

התעלמותו של המשטר מדרישות הציבור וכישלונו לספק מענה לדרישותיו בנוגע למצב הכלכלי ולחירויות הפרט, עלולים לאיים על יציבותו לאורך זמן