כאילו משום מקום, שבו לחיינו התרעות הצבע האדום ומטחי הפצמ"רים. לא שלא ידענו שזה יכול לקרות. כל תושבי העוטף ערים לכך שהשקט שברירי. ובכל זאת, כשזה קורה חיינו משנים את סדרם. בתחילת כל סבב ההנחיות הן לקיים שגרה. שגרת חירום קראו לזה בתחילת העימותים, אי שם לפני למעלה מעשור. אוקסימורון. שהרי איך אפשר לקיים שגרה כשאתה צריך להיות ערני בכל רגע לקול אזעקה או חלילה לקול שריקה שמפלח את שלוות הבוקר הנגבית?
וכמו בכל סבב, גם הסבב הזה גובה מיד מחיר – ילדים ונוער נפגעי חרדה; מבוגרים שהדאגה ניכרת על פניהם בעודם לוקחים את ילדיהם לגני הילדים ובתי הספר; והמתח הבלתי פוסק שחוזר להיות חלק משגרת היום של כל תושבי העוטף. מתח ששומר אותך עירני ודרוך, ובשקט בשקט גוזל ממך אנרגיות וכוחות.
כמו בסבבים קודמים שבהם הבוקר מתחיל במטח ירי ממוקד, אתה מוצא את עצמך מתלבט: לקיים את השגרה הרגילה או לחרוג ממנה. יש משהו מחזק בשגרה, משהו שעוזר לשמור על יציבות במציאות לא יציבה. מצד שני, קשה לשמור על שגרה כשהראש לא לגמרי פנוי לענייני היומיום ואתה יודע שעליך לתכנן את צעדיך בהתאם לפריסת המיגוניות ביישוב.
אחרי המטח הראשון משתרר לו שקט רועש, שקט מתוח. אלא שבתוך תוכך אתה יודע שהפעם זה כנראה אחרת. הפעם, בשונה מהירי הרנדומלי הקודם, זהו ירי מאורגן, שיטתי. ואתה מבין שיכול להיות שהשלווה הפסטורלית של הנגב עלולה לפנות את מקומה לרעם התותחים.
ואם לרגע היה נדמה כי השקט יגבר, מטחי ירי נוספים בשעות אחר הצהריים מבהירים היטב כי אין זה עוד יום רגיל. אינך זקוק ברגעים כאלו להנחיות כוחות הביטחון להישאר בקרבת מרחבים מוגנים. ברור לך שזה מה שעליך לעשות. ובתוך המציאות הזו אתה כבר תוהה מי יהיה נפגע החרדה הבא. מי יהיה הילד שרשויות הרווחה יידרשו לסייע לו לשוב לאיתנו.
התרעות פיקוד העורף