הרצון להגן על מעמד המדינה והצבא משותף למרבית האזרחים, אבל דומה שפחד מפני חריגים יחידים הניע תיקון מערכתי, במשרד הלא נכון, באמצעים לא נכונים ובמחיר בלתי נסבל. תיקון החוק הוא מערכתי, אבל יחול רק על החינוך הממלכתי היהודי, שהרי לשר החינוך אין שום השפעה על הזרם העצמאי ועל הזרם התורני, וגם על הזרם הממלכתי־דתי השפעתו מוגבלת.
משרד החינוך אינו המשרד הנכון לטפל בנושא. גבולות חופש הביטוי בישראל נקבעו בחוק העונשין (המרדה, הסתה, פרסום ידיעות כוזבות וכד’), בחוק איסור לשון הרע ועוד. ארגון שעבר על החוק לא יורשה להיכנס למוסדות החינוך, ועל התהליך יפקחו הרשויות הממונות על אכיפת החוק. אין זה מתפקידו של שר חינוך פוליטי ומתחלף. מזווית אחרת, משרד החינוך סותר את עצמו - איך מתיישבים שישה סעיפים בחוק, המחנכים לחשיבה ביקורתית ועצמאית, עם סעיף
השולל ביקורת?
הצעת החוק מצטרפת לסדרת חוקים והצעות חוק אנטי־דמוקרטיות, שמטרתן להמיר מדינה יהודית ודמוקרטית במדינה יהודית וציונית. מחיר ההתעלמות מקבוצות משמעותיות בחברה ניכר בניכור, בבריחת צעירים, בחלופות חינוכיות ובייתור משרד החינוך כלא רלוונטי.
התיקון לחוק נעשה מאוחר מדי. חשיבה ביקורתית של צעירים בעידן הדיגיטלי אינה תוצר של מערכת החינוך בלבד. למזלנו, היא לא תצטמצם בגלל חוק. אולי אף תתעצם.
התרעות פיקוד העורף