לאורך כל התקופה שבה חיל האוויר הישראלי פועל נגד ההתבססות האיראנית על אדמת סוריה, רבצה מעל פעילותו עננת דאגה מטעות שתפגע במישרין או בעקיפין בכוחות הרוסיים המוצבים על אדמת סוריה ותפגע בחופש הפעולה שניתן לחיל האוויר הישראלי לפעול שם.
לאחר הפלת המטוס הרוסי נוצרה תחושה שהרוסים כמו התפללו וקיוו לתקלה ישראלית שתאפשר להם לומר לישראל: "עצרו! שברו את הכלים ולא משחקים". האצבע המאשימה בגין הפלת המטוס וגרימת מותם של 15 חיילים וקצינים רוסים הופנתה מיד לעבר ישראל ויצרה הזדמנות מצוינת לעצור את חופש הפעולה שישראל נטלה לעצמה כדי לבלום את הפעילות האיראנית בסוריה. הפעילות הישראלית שם הפכה לא אחת את צבא אסד וההגנה האווירית שלו לחוכא ואיטלולא, ואת הרוסים, הפטרונים של אסד, למי שעוצמים עיניים מול חופש הפעולה הזה.
כאן המקום להזכיר לפוטין ולשר ההגנה שלו את מבצע רימון 20 מ־30 ביולי 1970, בשיא מלחמת ההתשה שהתנהלה בין ישראל ומצרים לאחר מלחמת ששת הימים. כשצה"ל ישב על גדות תעלת סואץ, ברית המועצות נטלה חלק משמעותי במלחמה הזאת. מלבד החימוש המסיבי של הצבא המצרי, זה בא לידי ביטוי גם בהפעלת סוללות טילי נ"מ וסוללות הארטילריה. כשחיל האוויר הישראלי העמיק את פעילותו לעומק מצרים, וזעקת המצרים הגיעה למוסקבה, נשיא ברית המועצות דאז ליאוניד ברז'נייב אישר שיגור שלוש טייסות מיג MF21 למצרים כדי ללמד את חיל האוויר הישראלי לקח. אלא שהמודיעין של צה"ל עלה על בואן של שלוש הטייסות הסובייטיות וערך מארב מתוחכם שהביא את הטייסים הסובייטים ליפול למלכודת שטמנו להם טייסי חיל האוויר הישראלי. בתום קרב ארוך הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסים סובייטיים. הקרב הזה הותיר את הסובייטים בהלם מוחלט. כעבור ימים אחדים בלבד הסתיימה מלחמת ההתשה והמצרים הסכימו להפסקת אש.
התרעות פיקוד העורף