כהן, שחתום על סדרה ארוכה של פרובוקציות, כאלה שנעות בדרך כלל באזורים של סמלי המדינה וקודשי ישראל, לא זכה אף פעם לגינויים משמעותיים מהאגף הפוליטי שלו. חלק מהפוליטיקאים בקצה הזה של הסקאלה שלחו אליו את הילדים שלהם. רבים אחרים התפעמו בכל פעם שאמר משהו על הדגל, או כשבחר בשם הפלורליזם כמובן, לא להתקין מזוזות בכיתות. בעיקר הם אהבו את העובדה שיש פה איש "אמיץ" שלא מפחד מכלום.
האומץ הזה, בוא נודה על האמת, לא באמת נדרש כשאתה חי באזור חיוג 03 ומחזיק בדעות כמו אלה של כהן. במקרה שלו, ותעיד על כך ההיסטוריה, כהן ידע תמיד שכל אמירה שלו תזכה אותו בגינויים מימין ובעיטור הגבורה משמאל.
מעבר לכל זה, בניגוד לתדמית הנפלאה שהצליח לייצר סביבו, רם כהן לא באמת המודל של הפלורליזם. הוא סובלני לדעות דומות לשלו ופחות סובלני לדעות אחרות. מי שמחפש הוכחה לזה, שילך אל הקטע הבלתי נשכח שלו בראיון לעמית סגל וליאור פרידמן, שם הגן על זכותו של המורה אדם ורטה לתהות עם תלמידיו על מוסריותו של צה"ל, אבל באותה נשימה הבהיר שלא יעסיק אצלו מורה לאזרחות אם היא מתגוררת ביישוב תפוח. "הם מטמאים את החברה הישראלית", הסביר איש החינוך הפתוח והסובלני, "שישמיעו את דבריהם באזורים שלהם". במילים אחרות, פלורליזם זה חשוב ודיון חופשי זה נהדר, וחשיבה ביקורתית היא הבסיס של הדמוקרטיה, אבל רק כל עוד אלה מתיישבים עם תפיסת עולמו של המנהל.
לפי ויקיפדיה, בבית הספר שאותו מנהל כהן לומדים 1,400 תלמידים. זה אומר שיותר מ־2,000 הורים בחרו לשלוח אליו את ילדיהם, כדי שיחנך אותם. בימים האחרונים תהיתי לא פעם מיהם האנשים האלה שחיים בשלום עם מנהל בית ספר שמעריך את מנהיג חמאס, אדם שרצח ארבעה מבני עמו משום שחשד שהם משתפים פעולה עם ישראל, ושעומד בראש ארגון טרור שמבקש להשמיד את כולנו. מה הם אומרים לעצמם, אותם הורים?
אני מכיר את הסיפורים הנרגשים על האיש שמעודד את הילד לחשיבה עצמאית ולראש ביקורתי. כל זה נהדר, אבל באמת אין לכם גבולות? ומה עם 100 המורים שמלמדים אצלו? מה השתיקה שלהם מלמדת? שגם הם מעריצים את מנהיג חמאס? הלו, השמיעו קול, תגידו משהו. ומה מלמדת העובדה שאנחנו לא שומעים כלום מכיוונם של כל אותם פוליטיקאים בשמאל, שבמשך שנים גמרו עליו את ההלל וסיפרו לנו איזה איש חינוך נדיר הוא? כבר הרבה זמן לא החריש כך השקט את האוזניים.
התרעות פיקוד העורף