יש הסוברים, משום מה, שכדי להחזיר את האיזון הנדרש בין שלוש הרשויות, יש לשלוט בוועדה לבחירת שופטים – וזה לא כך. כמו בארצות הברית, גם כאן, מרגע ששופט נבחר אין עוד שליטה עליו. הוא איננו מחויב עוד לאיש; לא למי שיזם את מינויו משום שהשקפותיו תאמו את אלו שלו ולא לאף אחד אחר. לאחרונה זה הוכח שוב, כששני שופטים בבית המשפט העליון המתגוררים בהתנחלויות - הכריעו לפי מצפונם, ולא על פי מה שציפו מהם, כביכול, אלה שיזמו את מינויים.

כל זה צריך להוביל להכרה שאת שינוי המצב השורר כיום, הגובל לטעמי באנרכיה שלטונית, יש לעשות בדרך של חקיקת חוק יסוד שיקבע, בראש ובראשונה, את גבולות הסמכות של בית הדין הגבוה לצדק. חוק כזה ישים קץ לפגיעה המתמשכת ברשויות שאינן חלק מהרשות השופטת. לא תהיה עוד לשופטים סמכות לבטל חוקים שאינם לטעמם. לכל היותר הם יוכלו להמליץ על שינוי כזה או אחר. זה המצב, אגב, באנגליה. מותר להמליץ על שינויים אבל אין סמכות לבטל חוק. וכדאי לנו ללמוד מניסיונה של מדינה שהנהיגה את השיטה הפרלמנטרית לפני מאות שנים.

הוספת טלאי חוקתי שייקרא פסקת ההתגברות תהיה בבחינת ברכה לבטלה. היא לא תועיל שכן היא בעצם רק תדגיש את סמכותו של בג”ץ לפסול חוקים; ואין היום בחוק סמכות מפורשת מעין זאת.

בד בבד, יהיה גם מקום לתחום את גבולות סמכותו של בג”ץ לדון בכל עניין המובא בפניו, גם אם לפונה אין כל זיקה לנושא העתירה. לא הכל יהיה שפיט ולא כל אחד יוכל לבקש סעדים ערטילאיים, כגון בנושאים הכרוכים בפעילות צה”ל, כשאין לעותר כל עניין אישי בנשוא העתירה. במילים אחרות, יהיה מקום להחזיר את מגבלת זכות העמידה – ועל השופטים יהיה לבחון בכל מקרה אם יש לעותרים, בדרך כלל עמותות שממומנות בידי גורמים זרים, זכות לטעון לסעד המבוקש. בג”ץ לא יהיה עוד מקום מפלטו של כל מי שמבקש להצר את צעדיה של הרשות המבצעת או לפגוע בסמכותם של נבחרי הציבור לקבוע מדיניות.

מה שמוביל אותי להתייחסות לקואליציה המתגבשת עתה. תנאי מרכזי בכל הסכם קואליציוני יצטרך להיות חקיקה של חוק יסוד: סמכויות, זכויות וחובות של בית המשפט העליון. חוק זה יצטרך, כמובן, לכלול אמצעי פיקוח הדוקים על הגופים השונים הפועלים במסגרת הרשות השופטת, כמו גם את האיכויות שצריכות להתקיים במי שמובילים את המערכת.

דניאל פרידמן, שר המשפטים בממשלתו של אהוד אולמרט, מתאר בספרו “קץ התמימות” כיצד מונה פרקליט המדינה בתקופתו. היועץ המשפטי באותה העת, מני מזוז, פשוט כפה את מינויו של משה לדור על המערכת – ובדיעבד יש לומר שזאת הייתה בחירה אומללה. מה שמוביל אותי לומר ששר המשפטים הבא יצטרך להיות איש חזק, שנהנה מתמיכה של ראש הממשלה ושל כל הסיעות המרכיבות את הקואליציה.

המלאכה תהיה מרובה ותצטרך להתבצע בנחישות וללא מורא. תם העידן שבו “נתפרו תיקים” לשרי משפטים או למועמדים לתפקיד כדי להלך אימים על כל מי שמבקש לבצע שינויים ארגוניים. הכוח הבלתי מוגבל שניתן בידי רשויות האכיפה השונות, בגיבויו של בג”ץ, יצטרך לעבור ריסון. בכל מקום בעולם זה קורה – וזה צריך לקרות גם פה.

ריסון בג"צ: בכל מקום בעולם זה קורה - וזה צריך לקרות גם פה

בכל הסכם קואליציוני נדרש תנאי של חקיקת חוק יסוד: סמכויות, זכויות וחובות בית המשפט העליון. זו הדרך לשים קץ לפגיעה בפעילות הכנסת והממשלה