ממש כמה ימים אחרי שהמגיפה הארורה הזאת השתלטה על חיינו התארח עמוס שפירא, מנכ״ל אל על, סלקום ועוד לשעבר, באחד האולפנים, שם הוא התריע שהסכנה האמיתית היא הדיכאון אליו ייכנסו אנשים בעקבות המצב הזה וההשלכות שלו. בלהט השיח על מטושים ושיטוח העקומה הדברים עברו ליד השיח המרכזי, והכותרת הזאת נעלמה.
הבנקים מייקרים את ההלוואות, את הריביות ואת כל מה שאפשר לחנוק איתו את האזרחים, דמי אבטלה לעולם לא יוכלו להשתוות לתנאים שקיבלת מהמקום בו עבדת, וכמובן שאם מסתכלים קדימה - למשק ייקח הרבה זמן להתאושש, ולמצוא עבודה חדשה תהיה משימה לא פשוטה בכלל. בטח אם אתה מעל גיל 40.
אם אתה עצמאי- כנראה ש״אכלת אותה״ אפילו יותר. גלגל ההוצאות רץ, שכירויות, בנקים, התחייבויות, ספקים ומה לא ואת תכנית הסיוע אף אחד לא מצליח ממש להבין.
אז איפה אנחנו בעצם? רבע מאזרחי ישראל בסכנת ירידה מתחת לקו העוני. משפחות שעד לא מזמן נחשבו למעמד ביניים קלאסי ואולי אפילו בינוני גבוה נכנסו לסחרור שמי יודע איך ייצאו ממנו. אפילו המשפט הכי ישראלי, ״יהיה בסדר״, כבר לא תופס כאן. אתה רואה את זה בכל מקום. בעיניים שמעל המסכה - רואים את הפחד. לא מהמגיפה, מהיום שאחרי.
אנשים שהיו רגילים לקום כל בוקר לעבודה יימצאו את עצמם ממשיכים בלי הכנסה מסודרת, בלי שגרה בריאה או סדר יום, הרבה אחרי שימצאו חיסון לנגיף המקולל הזה.
ואז מה? שניה לפני שאנחנו במציאות בה שיעור האלימות במשפחה, ההתאבדויות, הגירושים ומה לא יעלה פלאים, ומערכת הרווחה הגם ככה רעועה שלנו תקרוס באמת, זה הזמן לחשב מסלול מחדש.
התכניות הכלכליות שהוצעו עד כה לא באמת נותנות פתרון מספק להתמודד עם הצרה הצרורה הזאת. לא ידענו משבר כלכלי חברתי בסדר גודל כזה וברור שקשה מאוד וכמעט שאין מאיפה לספק פתרונות אמיתייים, ובכל זאת - זה הזמן להכניס את היד הכי עמוק שיש לכיס.
התרעות פיקוד העורף