גם משך הכהונה היה תלוי ברצונה הטוב של הממשלה; מה שגרם לכך שהקדנציה של זמיר נמשכה הרבה מעבר למה שמקובל היום. זמיר שרד, למעשה, כמה שרי משפטים, מה שאפשר לו לשמש בתפקידו גם בעת שהוקמה ממשלת האחדות ב־1984.
זאת הייתה ממשלה שבה שלטו ביד רמה שני ראשי ממשלה, יצחק שמיר ושמעון פרס, שכיהנו, כל אחד בתורו, במשך שנתיים, כשלצדם יצחק רבין בתפקיד שר הביטחון. רבין, ראש הממשלה עד למהפך ב־1977, הצטרף לשני ראשי הממשלה המכהנים וביחד הם זכו בכינוי “פורום ראשי הממשלה”, וכשזמיר דרש לפתוח בחקירה פלילית בפרשת קו 300 בניגוד לדעתם, הם הראו לו את הדלת.
באבחה אחת הם סיימו את כהונתו. נשיא המדינה באותם ימים, חיים הרצוג, העניק חנינה לכל המעורבים בהריגת שני המחבלים, לאחר שהם נתפסו חיים, עוד לפני שהם בכלל הועמדו לדין; מהלך שהנשיא הנוכחי אפילו לא היה יודע איך מנהלים אותו. התנהלות לא שגרתית זאת אף זכתה לברכתו של בית הדין הגבוה לצדק; אכן, כנגד דעתו החולקת של אהרן ברק – אבל מה זה משנה.
כך צריכה להתנהל מדינה שבה מתקיים האיזון בין הרשויות – ואני מתגעגע אל שכמותה; בעיקר, אל בית המשפט העליון של אותם זמנים. השראתם של האבות המייסדים עוד ריחפה מעל. הריבונות הוחלה מבלי שיועץ משפטי כלשהו ינסה לתקוע מקל בגלגליה, כפי שנהג בן גוריון ב־1948.
איש לא חשב אז שאין אפשרות לעשות את הדברים. יועצים משפטיים לא ניהלו את סדר היום הלאומי. הם אפילו לא שקלו את האפשרות לקבוע להנהגה הפוליטית, זאת שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, מה ראוי לעשות או מתי מתקיימת, לדעתם, “מניעות משפטית”. שיקול הדעת של נבחרי הציבור משל בכיפה. הם קבעו את המדיניות ואף גורם משפטי לא יכול היה לומר להם שמה שהם עושים אינו מידתי בעיניו או לא סביר.
גם השופטים ידעו את גבולות סמכותם. עתירות פוליטיות לא חצו את הסף של הערכאה העליונה. חבל שהימים הללו חלפו, אולי לבלי שוב. בהשראתו של אהרן ברק, רבים מהשופטים המכהנים כיום בכלל חושבים שהם על תקן של מלאכי שרת, וזה רע. אינני רוצה לדבר על כל הרינונים שמלווים את היועץ המשפטי לממשלה, מי שמחזיק בשתי המשרות הכי משמעותיות במערכת המשפט ומתהלך היום כנסיך הכתר, אבל כנראה שבימיהם של פרס, שמיר ורבין הוא היה מסיים את תפקידו אם היה מחליט בניגוד לדעתם. השלושה לא היו נזקקים ליותר מישיבה לילית אחת כדי להכריע, מה שלא יקרה בימינו אלה.
התרעות פיקוד העורף