מישהו חשב, בגלל אובדן אמון במנהיגי המדינה ובחלק ממנהיגי הצבא, להצביע ברגליים ולפנות את החזית? מה שנדרש כיום מאזרחי ישראל הוא לעטות מסיכות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, במלחמת יום הכיפורים עטינו אפוד מגן, קסדה וחגור. זה כנראה היה נעים פחות מעטיית מסיכה, וגם כיום, כפי שפרופ’ רוני גמזו התבטא, “אנחנו במלחמה”.
כמו כן, דיברו בימים האחרונים על הכניעה לחרדים. ואני אומר שאם יש כאן כניעה לחרדים, אז יש גם כניעה לתושבים אחרים בערים שונות ברחבי הארץ, כמו תל אביב למשל. מידת אי־הציות וההתרסה שאני ראיתי ברחובות דומה בעיניי לזו של החרדים. אלה מתכנסים בבתי כנסת ואלה מתכנסים במסיבות ברחבי העיר. אי־עטיית המסיכות היא הפקרות בעיניי. ההבדל בשיעור ההידבקות נובע כנראה מהצפיפות שקיימת בחלק מהערים החרדיות בקרב החרדים.
קראתי לאחרונה את הפרסום שלפיו אין נתונים על הדבקות בהפגנות. ואני שואל: כיצד ייתכן שאלפי אנשים מצטופפים, מזיעים, נושפים זה בזה וחלקם אינם עוטים מסיכות – לא מהווים מקור להדבקה? הרי כולנו יודעים את טיבה ונפיצותה של שרשרת ההדבקה, ויש לזכור שהיא לעתים כוללת חולים נטולי סימפטומים.
רובנו מבינים שעטיית מסיכות תקטע את שרשרת ההידבקות באחת ותאפשר למשק לפעול ללא סגרים. מבחינה זו, חבל שחובת עטיית המסיכה אינה חלה על מגישים במהדורות חדשות או בתוכניות בכלי תקשורת.
כי הרי התקשורת מגיעה לכל אדם, בית ופינה במדינת ישראל, והיא יכולה להעביר את המסרים שומרי החיים שיסייעו במיגור שרשרת ההדבקה. אני מציע לתקשורת ללמוד מהאופן שבו עוטים מסיכה באליפות ארצות הברית הפתוחה לטניס: שם, למעט בשעת המשחק, כל השאר נעשה עם מסיכה, כולל הראיונות המסכמים עם המנצח וקטעי הפרשנות.
לסיכום, אני קורא לראש הממשלה ולגמזו להמשיך לאכוף, וביתר שאת, את עטיית המסיכות והריחוק החברתי. אני קורא למנהיגים להקדיש את כל תשומת הלב, החקיקה והמשאבים לכך כדי שנצליח להימנע מהסגר הבא.
התרעות פיקוד העורף