רבין לא היה מושלם, אבל הבין שמנהיגות היא יושרה ודוגמה אישית

במהלך הקמפיין של רשימת העבודה־גשר־מרצ, כשחיפשו אותה לקראת אירוע לזכרו של רבין בכותרת “ממשיכים את דרכו”, ענתה להם לוי־אבקסיס: “רבין שלכם, לא שלי. זה לא קשור אליי”. השבוע הסבירה שכלל אינה יודעת מהי מורשת רבין, אבל זו לא המורשת שלה. חבל. ההתבטאות האומללה של שרה בממשלת ישראל, שנבחרה לכנסת בקולותיהם של מצביעי מפלגת העבודה, מעידה על בורות, אבל גם מקפלת בתוכה את ההחמצה העצומה בהנחלתם של ערכים חברתיים שבהם החזיק רבין. הוא לא היה מושלם, היו לו בוודאי חולשות אנוש וחסרונות, הוא היה ישיר, בוטה לעתים ומהיר חמה, אבל הוא לא התבלבל והבין שמנהיגות משמעותה יושרה, אחריות ודוגמה אישית. כך היה כשהתפטר מראשות הממשלה בקדנציה הראשונה בעקבות חשיפת חשבון הדולרים האסור של רעייתו (היום לא היה עולה על דעתם של נבחרי ציבור להתפטר בשל כך), וכך היה כשקיבל עליו אחריות לכישלון מבצע החילוץ של החייל החטוף נחשון וקסמן.

אבל בכך לא מסתכמת מורשת רבין. לידיעתה של השרה לחיזוק וקידום קהילתי – חוץ מאשר הסכם אוסלו שסלל את הדרך להסכם השלום החשוב עם ירדן, עמדו על סדר יומה של ממשלתו גם נושאים חברתיים מהמעלה הראשונה שקיבלו עדיפות תקציבית, כפי שלא קרה בכל ממשלות הימין שבאו אחריה. בנאומו, בישיבה הראשונה של הכנסת ה־13, הציב רבין שורה של יעדים: חיסול האבטלה, עידוד עלייה וקליטה, השקעה בצמיחה כלכלית, ביצור יסודות הדמוקרטיה, שלטון החוק, שוויון וזכויות האדם. זו לא הייתה רשימת מכולת. זו הייתה תפיסת עולם ערכית, רחבה ומקיפה שבלבה התובנה ש”ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם”. אמר ועשה. מאז רצח רבין, מדינת ישראל שינתה את פניה. הפיגועים הקשים והאינתיפאדה השנייה שחקו את התקווה לשלום והאפילו על הישגיה של ממשלת רבין ועל הערכים שבשמה פעלה. ולכן, המחשבה שהרצח והמורשת הופכים עם השנים לאנקדוטה היסטורית, אינה נותנת מנוח.