לא פעם ולא פעמיים התברר לי כי אף שלבית הדין כלים ענישתיים רבים, הוא מעדיף להימנע מלהטיל אותם. כל זאת אפילו כשהנסיבות ממש זועקות לכך. כך למשל, רשאי בית הדין להורות על נידוי סרבן הגט, לאסור על צירופו למניין, לצוות שלא יקברו את קרובי משפחתו ועוד. לצד סנקציות אלה, ניצבת בארגז הכלים של הדיינים בבתי הדין הרבניים גם הסנקציה החמורה של לשלוח את הבעל הסרבן למאסר. ההימנעות מהפעלת סנקציות אלה מהדהדת היטב בקרב הסרבנים ובאי כוחם.
לא סתם סרבנים רבים אינם שועים להחלטות בית הדין, מתכחשים להתחייבויותיהם, מבקשים דיונים חוזרים ונשנים ועושים כל שאל ידם כדי למשוך את הזמן ולהימנע ממתן הגט. מניסיוני רב השנים בתחום דיני המשפחה, אני יכולה לקבוע כי לו בתי הדין הרבניים היו משתמשים בארסנל הסנקציות העומדות לרשותם כבר בתחילת הדרך, ויש כאמור לא מעט כאלה, היינו חוזים בצניחה דרמטית של מספר העגונות: ממאות כיום למקרים בודדים בלבד.
הדבר בולט במיוחד בכל הנוגע לאפשרות לאסור את מי שמסרב מסיבות לא מוצדקות לתת גט. קצרה היריעה מלפרט את כל הנימוקים העומדים בבסיס ההחלטות הסדרתיות של בתי הדין הרבניים להימנע ברוב המקרים משימוש באפשרות זו. לכן אתמקד רק בנימוק המהותי ביותר בהקשר זה, שלפיו שלילת חירותו של אדם היא מוצא אחרון שיש להשתמש בו במשורה. אני ערה לחלוטין לקדושת ערך חירותו של אדם, ולרגע לא מזלזלת בטיעון שלפיו צעד דרסטי כזה צריך להיוותר כמוצא אחרון. עם זאת, מי שחירותה נשללת במקרים של סרבנות לאורך שנים רבות היא בראש ובראשונה האישה.
אז נכון, לא מדובר בשלילת חירות מאחורי סורג ובריח. אבל מי ששנים רבות לא יכולה להינשא לאחר, נושאת בנטל הפרנסה וגידול המשפחה על גבה לגמרי לבדה, ונתונה למניפולציות וטרדות מצד בעלה – היא לא באמת אישה שנהנית מחירות. לפיכך, אני סבורה שהשימוש בסנקציית המאסר צריך להפוך לתכוף יותר, ולהגיע בשלב מוקדם יותר של ההליך. למען שרה ושאר הנשים שסובלות שנים רבות מהתעללות של בעליהן. וכן, למען ובשם החירות.
התרעות פיקוד העורף