יש סיפור שאני חוזר אליו לעתים קרובות כשאני מנסה להסביר את ההבדלים העמוקים בין ימין לשמאל. מקורם של המונחים האלה נמצא בחלוקה הפיזית של הפרלמנט הצרפתי לאחר המהפכה. מימין ישבה האליטה, שביקשה להגן על זכויות המלוכה. בצד השני, משמאל לנשיא, ישבו פשוטי העם, מקדמי השינוי. הצטרפותי למרצ נבעה מהרצון שלי להיות נציג של אלה שאין להם קול, לשבת בצד שמאל של הפרלמנט.
עברו יותר מ־40 שנה מאז שהצטרפתי למרצ, עוד כשנקראה מפ”ם. במהלך השנים ראיתי כיצד נציגי מרצ, נשים וגברים אידיאולוגים שרצונם האמיתי הוא לשרת את העם, עמדו בחזית המאבקים החשובים בחברה הישראלית וניסו להפוך את המדינה למקום צודק ואנושי יותר; מקום שבו העושר הלאומי מחולק בצורה הוגנת יותר ולא נמצא רק בידיים של מעטים, ובו דמוקרטיה ושוויון, ערכים שנקבעו בהכרזת העצמאות, הופכים למציאות.
כאשר המפלגות הציוניות סירבו לשתף פעולה עם 20% מהאוכלוסייה, מרצ העמיקה את שותפותה עם ערביי ישראל. כשראש הממשלה ושר האוצר זלזלו בדרישות אוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות, מרצ היא זאת שהובילה מהאופוזיציה את המאבק לעליית קצבאות הנכים. כאשר מפלגה אחר מפלגה, כולל מפלגת העבודה, בגדה בבוחריה והצטרפה לממשלות נתניהו, רק מרצ נותרה נאמנה למצביעיה.
ומאחורי הקלעים, רחוק מהרעש התקשורתי, מרצ היא זו שהגנה על האינטרסים של האזרח הקטן ונלחמה בעוולות החברתיות, בקיצוצים ובאטימות. זו מהותה של מרצ, זו המהות של שמאל.
אם במהלך השנים המאבקים הללו הפכו למקובלים, זה בזכות האומץ והנחישות של אנשי מרצ, שבלי פחד, מהכנסת ומהרחוב, יצאו להגן על מה שנראה בלתי ניתן להגנה. ללא ספק, הצבעה למרצ היא הבחירה הטבעית של מי שרוצה להחליף את נתניהו. אבל לא פחות חשוב מכך, היום, יותר מתמיד, המדינה זקוקה למרצ ולשליחי הציבור המעולים שלה, שתמיד זוכרים שהשליחות שלהם גדולה מכל שיקול אחר.
התרעות פיקוד העורף