לפני כ־30 שנה הסתיימה המלחמה הקרה שארכה כמעט 45 שנים, בין העולם הדמוקרטי בהנהגת ארצות הברית לעולם הקומוניסטי בראשות ברית המועצות. היום אנחנו עומדים בפני מלחמה קרה חדשה — כשמצד אחד ניצבת ארצות הברית, אם כי בראש קואליציה פחות מלוכדת מבעבר, ומהצד השני סין ורוסיה.
הרקע לסיום המערכה ההיא היה התפרקות ברית המועצות והתמוססות האידיאולוגיה הקומוניסטית בכלל - תהליך שהמומחה למדעי המדינה האמריקאי פרנסיס פוקויאמה הכריז עליו כניצחון הסופי של הדמוקרטיה הליברלית, שלדבריו תהיה בעתיד צורת השלטון היחידה ושום אידיאולוגיה אחרת לא תוכל לקרוא עליה תיגר. הוא כינה זאת "קץ ההיסטוריה".
לו היה בספר השיאים של גינס פרק על נבואות כוזבות, נבואתו של פוקויאמה הייתה תופסת מקום של כבוד. אז חלקתי עליו וטענתי שהאסלאמיזם המתפשט, בין אם הסוני של דאע"ש ואל־קאעידה ובין אם השיעי של איראן, מהווה איום לא פחות חמור על הסדר הליברלי מהקומוניזם, אבל העימות הגלובלי המשמעותי עוד יותר יהיה בשנים הקרובות עם סין, שאכן קראה תיגר, אידיאולוגי ומעשי, על הדמוקרטיה המערבית. כרגע העימות הוא בעיקר כלכלי וטכנולוגי, אבל הוא איננו נעדר לחלוטין גם סממנים צבאיים.
הצעד הבא של סין היה חתימת הסכם כלכלי מקיף בעל השלכות צבאיות אפשריות עם איראן, שהפך אותה בפועל לחלק מהקונסטלציה הסינית־רוסית — הגם שאמריקה ואירופה מעדיפות להתעלם מכך. סין משתדלת לחזק את יחסיה הדיפלומטיים והכלכליים גם עם מדינות שאינן נמנות עם שותפותיה הטבעיות, כולל ישראל, מה שמחייב אותן חרף עניינן ביחסי כלכלה עם סין, להישמר לבל ייפגעו הקשרים החיוניים שלהן עם אמריקה.
המערכה עודה בראשיתה, וכפי שההיסטוריה מלמדת, גם אם אמריקה מתמהמהת לעתים עד שהיא מצליחה להתעשת, בסופו של דבר רבים הסיכויים שידה תהיה על העליונה, מה גם שאין להתעלם מהסתירות הפנימיות שבשיטה הסינית בין משטר רודני לניסיון לנהל כלכלה מעין קפיטליסטית.
גם היום ישראל נמצאת ללא פניות במחנה האמריקאי, למרות חילוקי דעות בנושאים מסוימים, כגון איראן והסוגיה הפלסטינית, אך יש כמה הבדלים: בעוד שאז רוסיה והעולם הקומוניסטי (סין עדיין לא שיחקה תפקיד מרכזי) היו אויביה המושבעים של הציונות ותומכי העולם הערבי, הרי שהודות לתמורות שחלו ברוסיה ולאינטרסים שלה במזרח התיכון והדיפלומטיה המצליחה בתקופת נתניהו שידעה לנצל זאת — ישראל נהנית היום מהבנות מעשיות ומיחסים ידידותיים עם רוסיה, בלי לפגוע בברית הבסיסית שלה עם אמריקה. גם השלום עם העולם הערבי הפרגמטי פועל בכיוון זה. אחד התנאים לשימור המצב הזה הוא הקמת ממשלה הומוגנית בנושא המדיני, ולא ממשלת ערב רב פוליטי, שסופה שיתוק מדיני.
התרעות פיקוד העורף