הדרום הפרוע: אם המדינה לא תמשול בשטח על כל המשתמע מכך, ישראל תאבד את הנגב

שוועתם המוצדקת של תושבי הדרום עלתה עד לירושלים. בעקבותיה, צמרת המדינה ירדה השבוע לנגב לפגוש את ראשי הרשויות. ראש הממשלה, שרים ומפכ”ל המשטרה התמקמו בעמדת תצפית על רהט והודיעו בתקיפות שבכוונתם לעשות סדר ב”מערב הפרוע” שהתפתח. לא ברור מדוע הממשלה בחרה לבחון את רהט מנקודת תצפית מרוחקת. מדוע לא נכנסה לעיר ולא נפגשה עם תושבים? מדובר כך נראה בסטייט אוף מיינד – בהתבוננות מרוחקת ופטרונית. בנט אמר אומנם ש”הפשיעה במגזר הערבי איננה בעיה של המגזר, אלא בעיה של כולנו", וזה כמובן נכון, אבל התמודדות עם מכלול הבעיות של החברה הבדואית והערבית לא יכולה להיעשות רק בהנחיות שמונחתות מעמדת התצפיתן.

לא קשה היה לזהות שרצף הקלישאות ששיגר בנט לחלל הנגב נלקח היישר מדפי מסרים של ראשי ממשלות קודמים: תחילה הצהיר והתחייב בסגנון נתניהו כי “אחרי שנים ארוכות של הזנחה, שבהן הפשיעה הגיעה לממדים בלתי נסבלים, קיבלנו החלטה – אנחנו עוברים מהגנה להתקפה”. הסיסמה נשמעת קליטה, אבל על מי ואיך בדיוק הגנה עד היום הממשלה, וכנגד מי היא יוצאת בהתקפה? “הגנה” ו”התקפה” הן מילים השייכות לתחום הצבאי מול אויב, לא מול אזרחים. בנט היה יכול להשתמש במילים פחות מיליטנטיות, כמו שיטור, אכיפה, תכנון, הסרת חסמים בירוקרטיים או טיפול במצוקות חברתיות המשמשות כר פורה לשגשוג פשיעה. אבל הוא בחר בז’רגון קרבי המעורר אי־נוחות כשמדובר בהתמודדות עם בעיות פנים – קשות ככל שיהיו.

בהמשך נאומו, בפרפראזה על דבריו של ראש הממשלה אריאל שרון, אמר לתושבים (שלא פגש): "אנחנו כאן, אנחנו איתכם, אנחנו לא נרפה. דין באר שבע ורהט כדין תל אביב". ממש בדומה להצהרה המקורית “דין נצרים כדין תל אביב”. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. אחר כך הוסיף כי "מה שאסור לעשות במרכז הארץ - אסור לעשות גם כאן”. זה כמובן נכון, אלא שיש חלק שני למשוואה שבנט לא השלים: מה שאזרח בתל אביב זכאי לקבל מהמדינה, זכאי לקבל גם תושב הנגב – יהודי, ערבי או בדואי כאחד.

אובדן הביטחון האישי הוא העניין הבסיסי הבוער כעת לכולם, ולכן אין מנוס מפעולה בעוצמה נגד גורמי הפשע. אבל כדי לייבש את הביצה צריך להשקיע משאבים בחינוך, בבריאות ובתעסוקה. מדינת ישראל חייבת לנהוג בשוויון עם אזרחיה הבדואים והערבים, לדאוג לתשתיות מתאימות ולהסדיר את היישובים במה שמכונה “הפזורה”. אלפים מתגוררים ברחבי הנגב ביישובים “בלתי מוכרים”. במשך יותר מ־70 שנה מגלגלות ממשלות ישראל לדורותיהן את תפוח האדמה הלוהט הזה מידיהן, ואת פירות הבאושים תושבי הדרום אוכלים היום.