זה היה די צפוי. אביחי מנדלבליט לא היה יכול, למיטב הערכתי, להכיל זאת יותר. הקריסה המהדהדת של כתב האישום – כך אני קורא את הדברים – בבית המשפט המחוזי בירושלים הובילה אותו, בעיניי, לאמירות הזויות, משיחיות כמעט. נראה שהייתה להן מטרה אחת: להכפיש את מושא שנאתו ולומר לציבור המקשיב (בפלצות, לדעתי) למה שעולה מהעדויות, שלא הייתה לו כל אפשרות אחרת. כלומר, שהגשת כתב האישום הייתה הדרך היחידה, לתפיסתו, להצלתה, כביכול, של הדמוקרטיה.
היועץ המשפטי לממשלה גם השתמש ב"שיחה הסגורה" בביטויים עמומים, על גבול המוזרות, למיטב התרשמותי, שאחד מהם התייחס לרצונו לשמור על הדנ"א של העם היהודי. איני יודע למה בדיוק הוא התכוון כשהוא הוסיף גם את זה: "חסדי שמיים הצילו אותנו מנתניהו". כך או אחרת, מעולם לא דיבר כך איש במעמדו של היועמ"ש על נאשם בעיצומו של משפט. הפגיעה בחזקת החפות, אין חמורה ממנה, וגם האימוץ של שיטות חקירה כאלה.
אני יודע שרק פעם אחת הודח יועץ משפטי לממשלה בידי הממשלה, אבל התקדים נקבע. זה היה בתקופה שבה שלטה ממשלת רוטציה בשנות ה־80. יצחק זמיר, אז היועמ"ש, התעקש לפתוח בחקירה פלילית נגד ראשי השב"כ בפרשת קו 300, בניגוד לעמדת הממשלה. באישון לילה התקבלה ההחלטה להדיחו. הנשיא באותה עת חיים הרצוג חנן את כל מי שהיה מעורב בפרשה, עוד בטרם משפט.
משילות אינה מושג ערטילאי. מדינה החפצה בחיים צריכה לדעת להפעיל אותה. ללא רתיעה. בנחישות. אין דרך אחרת - ומי שמופקד על הפעלתה הם נבחרי הציבור. לא הפקידות, לא היועצים המשפטיים ולא השופטים.
אבל זה לא מה שקורה כעת בישראל. אובדן הדרך ניכר בכל אשר פונים. מי שמחזיק עתה ברסן השלטון, כל שהוא רוצה בו, למיטב הבנתי, הוא להישאר ליד הקופה הציבורית. השררה היא התכלית. וחוד החנית של קבוצה זאת בשנים האחרונות היה מנדלבליט. הייתה לידו, כמובן, החונטה היושבת בגבעת רם. זכויותיו של בנימין נתניהו, מנהיגו של מחנה המונה כמיליון אזרחים, הפכו למרמס. מערכת אכיפת החוק נהגה בו כמו באחרון התגרנים בשוק.
קודם יורים את החץ, ואחר כך מקיפים אותו בעיגול. המהפכה השלטונית, בחסותה של התעמרות משפטית, רחשה כל העת מתחת לפני השטח. דא עקא, הניצחון הזה, של החותרים לשינוי פניה של המדינה היהודית, לא יכול לשרוד, להערכתי, לאורך ימים. סופו להפוך לזרם דלוח של מי אפסיים. ההתעשתות תהיה חדה. וגם כואבת.
התרעות פיקוד העורף