בימים האחרונים נתקלתי ברשתות החברתיות בסיפור על עובד הייטק לא בכיר שבראיון העבודה שלו לא היסס לבקש שכר של 100 אלף שקלים לחודש. לתפיסתי, הסיפור הזה הוא עוד המחשה ל”שיגעון ההייטק” שבו נמצאת מדינת ישראל. אלא שלצד הרצון של רבים להשתלב כיום בהייטק, שוכנת לה התעשייה הטכנולוגית המתקדמת. משום מה היא הרבה פחות מבוקשת, למרות המהפכה האדירה המתרחשת בה.
התעשייה של היום, על כל רבדיה, רחוקה מאוד מזו שהייתה בעבר. החשיבות של עובדים בעלי השכלה טכנולוגית יישומית והדרישה להם גדלו מאוד. המערכות הטכנולוגיות המתקדמות דורשות אנשי בקרה, פיקוח ופיתוח בעלי ידע טכנולוגי גבוה.היום לא די עוד לקבל עובד לעבודה ולהכשירו במפעל, אלא גובר הצורך בכוח אדם מיומן ומקצוע־יישומי, היודע לתפעל טכנולוגיה.
מי שמסוגלים לעשות זאת הם בוגרי הלימודים הטכנולוגיים־הנדסיים - מומחים בתחומם ומוכשרים במקצועות טכנולוגיים. עם הצורך בעובדים מיומנים יותר, גם המשכורות עולות, ואיתן גם תנאי ההעסקה. המשק והתעשייה אינם יוצאי דופן בכל הקשור לשינויים העוברים על שוק התעסוקה הישראלי – העובדות והעובדים מבקשים גמישות רבה יותר בלוח הזמנים, יותר זמן איכות עם המשפחה, יותר תנאים נלווים - ומקבלים.
בדבר אחד התעשייה הטכנולוגית תהיה תמיד ייחודית: בכך שהעבודה צריכה בעיקרה להתבצע בצמוד לפס הייצור והפיתוח ולא בבית - דבר המקנה ביקוש לעובדים גם בזמני משבר עולמי.
הדבר דורש שינוי מצד התעשיינים, שכבר נראה בשטח בכל הקשור לסביבת העבודה החדשנית יותר ותנאי השכר האטרקטיביים למקצועות הנדרשים. אבל השינוי צריך להיות גם מצד המדינה. ההייטק הוא אולי קטר הצמיחה של המשק הישראלי, אבל אין תועלת בקטר שלא רתומים אליו קרונות. לכן על המדינה לאפשר לתעשייה על כל גווניה את מיטב התנאים למילוי כל אותם קרונות בפעילות יצרנית מתקדמת ולעודד עוד ועוד צעירות וצעירים לרכוש השכלה טכנולוגית.
התרעות פיקוד העורף