מערכת החינוך עברה בשנים האחרונות טלטלות רבות, שהעמידו את המורים שוב ושוב בפני הצורך להתאים את עצמם בתוך זמן קצר ותוך כדי תנועה למציאות חדשה. בתחילה הייתה הרפורמה בציוני הבגרות של שר החינוך דאז שי פירון, "למידה משמעותית", שקבעה ש־30% מציוני התלמידים יינתנו בהערכה חלופית על ידי המורה המלמד. מורים רבים מצאו את עצמם נדרשים בן לילה להיערך לשיטות הערכה חלופיות, ללמוד את העקרונות שלהן ותוך כדי כך להנחיל אותן לתלמידיהם.
בהמשך הגיעה מגיפת הקורונה. שוב המורים היו צריכים להתארגן לסוג חדש של הוראה, למידה מרחוק, וכשהסתיימו הסגרים – נדרשו להתרגל ללמידה היברידית, כי רבים מהתלמידים היו חסרים בשל הידבקות או שהייה במחיצת אדם שנדבק. החיסונים הגיעו, הקורונה שככה והמורים נאלצו שוב להתמודד עם מציאות חדשה - פערים לימודיים עצומים בין התלמידים במיומנויות ובידע, ומצבם הרגשי־חברתי שהידרדר. שוב התגייסו המורים כדי לתת מענה נכון ומיטיב לחוליים האלו. היו מורים שנשברו ונטשו את הספינה כבר בשלב הזה כי לא עמדו בלחץ המנטלי, אבל הרוב המשיכו מתוך אמונה בצדקת הדרך ובשליחות תפקידם.
יחד עם זאת, העיתוי של הרפורמות, ההיקף שלהן והדרישה מהמורים להשתלם ולהכין אותן תוך כדי התמודדות עם כל המתואר מעלה – אינם ריאליים. בעולם שבו ממשלות ושרי חינוך אינם מתחלפים בכל שנה, מכריזים על רפורמה, במשך שנה המורים משתלמים ומתכוננים לקראתה, נערך בינתיים פיילוט בכמה בתי ספר, לומדים את הכשלים ונותנים להם מענה, ואז מחילים את הרפורמה על המערכת כולה. זה לא קרה כאן. התוצאה היא שמורים נשברים ונוטשים את המערכת.
כל אדם שבחר להיות מורה עשה זאת מתוך תודעת שליחות, מסירות וצדקת הדרך. שכר המורה ותנאי העסקתו הרי רחוקים מלהיות מפתים. המחסור במורים נובע בעיקר מהעייפות של עובדי ההוראה: חוסר המשמעת בכיתות, הלחצים של ההורים והמנהלים והשינויים התכופים בתוכניות העבודה - גורמים לאותם אנשים אידיאליסטים שמאמינים שחוסנה של החברה הוא בחינוך, לעזוב למקום שאולי יש בו פחות שליחות ומשמעות, אבל יש בו שקט וביטחון.
התרעות פיקוד העורף