לצערי, בשני המקרים לא הסבירה ההנהגה הישראלית את התכלית האסטרטגית של המבצעים. אם התכלית הייתה להחזיר את ההרתעה לצה”ל מול הג’יהאד, הרי שהמבצע “חגורה שחורה” הוכיח כי ההרתעה פגה אחרי זמן קצר, אז מדוע לחזור על הטעות? אם התכלית הייתה לנקום בג’יהאד, אז צר לי לומר: זו אינה תכלית אסטרטגית אלא פוליטית. אם התכלית הייתה לחסל את הג’יהאד ולהכתיר את חמאס כריבון בעזה, אזי המבצעים היו קצרים מדי ולא ממש גרמו לנזק בלתי הפיך.
לסיכום, התכלית האסטרטגית לא הובהרה כי כנראה לא הייתה כזו. שני המבצעים היו מהלכים אופרטיביים שבסמכות הרמטכ”ל. ואכן הרמטכ”ל עשה עבודה אופרטיבית טובה הן בבניין הכוח והן בלחימה הטקטית והאופרטיבית. מדינת ישראל רואה בחמאס כמי שאחראי ליחסים הצבאיים בין ישראל ורצועת עזה. נוהל עמו בעבר משא ומתן עקיף, וכאשר נלחמנו בו, הוא היה אחראי לפתיחת מהלך צבאי ולסיומו. הייתה לנו כתובת אחת לניהול קרב על ההרתעה: חמאס.
לאחר הבידול שחל בין חמאס לג’יהאד במהלך “חגורה שחורה” ו”עלות השחר”, החל עידן של אסטרטגיה חדשה. נשאלת השאלה: האם מקבלי ההחלטות ערים לכך, ומי בכלל מחברי הקבינט הביטחוני, שלא לדבר על חברי הכנסת, מבין זאת? מעבר להיבט הפורמלי של קבלת החלטות אסטרטגיות, האם ההפרדה באחריות לפעילות עוינת בין חמאס לג’יהאד היא נכונה?
לדעתי מבצעי “חגורה שחורה” ו”עלות השחר” גרמו לנזק אסטרטגי. ראשית סיבכנו את מטריצת ההרתעה על ידי הוספת גורם נוסף. שנית, הסרנו את האחריות מחמאס לפעילות עוינת שנעשית מרצועת עזה ובכך הקלנו על אויבנו העיקרי ברצועה את חופש הפעולה נגדנו. חמאס יכול היום להפעיל את הג’יהאד נגדנו מבלי לשאת בתוצאות. הוא יכול להטריד אותנו באש ולהאריך את טווח הזמנים בין המבצעים העיקריים שהוא מנהל נגדנו. לראיה מה שקרה ב”עלות השחר”: במבצע “שומר החומות” חמאס הורתע קשות, ועקב כך אינו יכול עכשיו לפתוח במלחמה נגדנו, אז הוא משסה בנו את הג’יהאד ואינו פועל ממש בשטח כדי לעצור אותו. התוצאה היא שהזמן בין פעילויות עוינות נגדנו מתקצר. הדרום סופג מהלומות רצופות, ולחמאס ניתן זמן ארוך יותר לבניין הכוח שלו למאבק העיקרי.
הכותב הוא חבר “מבטחי" - פורום מפקדים לאומי, ומחבר הספר “ספינת התלאות"
התרעות פיקוד העורף