השופט יצחק עמית, שכתב את פסק הדין בעניינה של קירשנבאום, ניתח באופן מעמיק את עבירות השוחד. סקירה זו למעשה משקללת ומפרשת את עבירת השוחד באופן נרחב. סקירה כזו הייתה חשובה בתיק כזה – המעשים שיוחסו לקירשנבאום היו מגוונים בהיבט של ה"מתת", קרי טובת ההנאה שקיבלה קירשנבאום.
לו הייתה מערערת קירשנבאום על עצם הרשעתה, ופסק הדין היה דן בשאלת הכרעת הדין – קרי, אם היא עברה עבירה – הרי שהיה מקום לדון בכל אלו. אלא שקירשנבאום ויתרה על ערעורה על הכרעת הדין ולמעשה ביקשה הכרעה רק על גזר הדין, כלומר חומרת העונש. מכאן שכלל לא היה צורך לערוך דיון מקיף וארוך על היקף תכולת עבירת השוחד, על האופן שבו ניתן לתת שוחד או לדרוש שוחד וכו’. אם כך, מדוע בית המשפט העליון התייחס לרכיבי הביצוע של עבירת השוחד ולא רק לרכיבים העונשיים?
קשה להתעלם מתיק השוחד הגדול ביותר שמתנהל בימים אלו בבית המשפט המחוזי בירושלים. דומני כי לא תהיה מחלוקת על כך שמדובר בתיק השחיתות הציבורית הגדול ביותר שנוהל אי פעם במדינת ישראל, בין היתר בשל המשאבים שהושקעו בו, בשל הדמות הציבורית העומדת לדין, הסיקור הרב לו זוכה התיק, והאופן שבו התיק מעורר שיח ציבורי ואף מפלג את הציבור.
האם ייתכן שבית המשפט העליון שלח איתות הקשור למשפט המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים? והאם האיתות מכוון לבנימין נתניהו באומרו לכאורה “אל תגיע להכרעת דין”, כי אם תצליח הפרקליטות להוכיח מתת כלשהי, רוב הסיכויים הם שייקבע כי המתת היא שוחד.
כלל יסוד במשא ומתן הוא: כדי שצדדים יוכלו להגיע להסכמות, אחד הצדדים חייב להתפשר, ולרוב שני הצדדים צריכים להתפשר. לעתים, המרחק בין רצונות שני הצדדים הוא גדול באופן כזה שלא ניתן להגיע לפשרה. כך מגיעים למצב שבית משפט צריך להכריע ולהוציא תחת ידיו פסק דין.
כללים אלו יפים ונכונים גם להסדרי טיעון בהליכים פליליים, אשר לרוב משקפים את החולשות והחוזקות של הצדדים, לצד המחירים שכל צד מוכן “לשלם” עבור הקושי או החוזק של הצד השני. בהליכים פליליים, להסדרי הטיעון יש נופך משמעותי נוסף של “קניית סיכון” – הפרקליטות מוותרת על חלק מטענותיה או על עוצמת העונש כדי להשיג הרשעה בטוחה. מנגד, הנאשמים מוותרים על האפשרות לצאת נקיי כפיים בסוף ההליך או עם הרשעה מינימלית על מנת לקבל הקלה עונשית משמעותית.
התרעות פיקוד העורף