עם זאת, אינני בטוח שאלה שהכריזו על התוכנית ליציבות שלטונית, אבירי שלטון החוק בעיני עצמם, באמת מבינים עד כמה יש בה אלמנטים לא דמוקרטיים העלולים לפגוע בעצם עתידה של המדינה היהודית; למעשה, להפוך אותה לישות מדינית מסוג אחר לגמרי. זה שנים רבות עקבתי אחר פסיקותיו הלא קונבנציונליות של אהרן ברק; מייסד המהפכה החוקתית.
באטיות, אבל בנחישות אין קץ, הוא טווה את תורתו. חברי הכנסת אפילו לא הבחינו במה שמתרחש מאחורי גבם. רק כמה מחבריו לכס המשפט היו ערים למה שברק רוקם מתחת לאפו של הציבור. אחד מהם, מישאל חשין, אף הקים קול זעקה כשברק טען שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא, למעשה, החוקה שמדינת ישראל ייחלה לה, ושמן המילים “חירות” ו”כבוד” ניתן לגזור עולם שלם. “מלוא כל הארץ משפט”, פסק ברק.
את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד שאין כמותו בשום מקום בעולם החופשי, בנה ברק עוד בעת שהוא שימש בתפקיד הזה. הוא הפך אותו למעין חרב המתהפכת מעל ראשיהם של נבחרי הציבור. מכאן גם הגישה הקלוקלת לדרך שבה מתמנים שופטים. חבר מביא חבר. שופט ממנה שופט.
לנשיא נבחר הוותיק שבשופטים; לא הבכיר שבהם. על מינוי נשיא שלא מקרב השופטים המכהנים, ברק לא רצה לשמוע. זאת הדרך שבה בחר ברק - אולי כדי שלא יהיו סטיות מן היכולת של מערכת לא נבחרת לאחוז בגרונה של מערכת נבחרת; ואם תרצו, הכאוס הפוליטי הכואב שבו אנחנו נתונים זה זמן רב רובץ, בעיניי, גם לפתחו של ברק.
מה שמוביל אותי לומר את זאת: יש רק דרך אחת להחזיר את השפיות למערכות השלטון; הגבלת כוחה של המערכת המשפטית על כל נספחיה. ריסונה יחזיר את מקבילית הכוחות למקומה הנכון. אין דרכים עוקפות. דרך המלך היא הדרך שתוביל את כולנו ליציבות שהייתה מנת חלקנו לפני שקמו עלינו מתוך מערכת המשפט כדי לכלותנו. דרכים עקלקלות, כמו זאת שמציע גנץ, לא יצלחו. הן רק יגבירו את הניכור.
התרעות פיקוד העורף