על פי חוק הגיוס שמקדמת הקואליציה, השירות בצה״ל ייראה כברירת מחדל כפויה וייצור את ״ישראל השלישית״ של ״חוטבי העצים ושואבי המים״, הפראיירים של המדינה. בתוך זמן קצר נראה שינוי בהרכב המתגייסים ובמוטיבציה שלהם. אולי, בדומה לצבאות מקצועיים, השכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות יראו בשירות פרנסה, אך מי שברירה כלכלית בידו - יעשה הכל כדי להימנע משירות. לצורכי קיומנו ומול אתגרים ביטחוניים כמו שלנו, עדיין צריך את כולם.
המצב של ישראל אינו מאפשר לשנות את סדר העדיפות הלאומי. לא רק שהביטחון מצוי בראש סדר העדיפויות, אלא גם שמול כל השינויים הגיאו־פוליטיים, המערכה של ישראל מול איראן עולה מדרגה ומתרחבת, ואיומי הטרור היומיומיים הפכו להיות חלק ממארג רב־זירתי מורכב יותר. המציאות הזו שמה את נושא הביטחון בעדיפות ברמה גבוהה הרבה יותר לעוד שנים רבות קדימה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה, לא בהיקף הכוח ולא במוטיבציה של המתגייסים, והחוק המוצע בעניין זה הוא שגיאה גדולה, ללא קשר לכך שבהחלט יש מקום לפצות את המשרתים בצבא בצורה הולמת יותר. הידרדרות לצבא חצי מקצועי בהכרח תוביל לירידה בהיקף המספרי של החיילים בצבא החובה וביחידות המילואים, ולעלייה משמעותית בהיקף העלות התקציבית, בעת שאפילו לפיצוי הנוכחי המוצע אין בנמצא כיסוי תקציבי.
הבעיה המהותית ביותר היא החוסן החברתי. כל עוד חלק מהחרדים התגייסו והתקיימו מהלכים לקדם את השוויון בנטל, הייתה ביקורת אבל המצב הוכל. החולשה הפוליטית של הממשלה הנוכחית והאגרסיביות של החרדים לפטור את עצמם משירות בכלל, וללא כל תרומה אחרת לכלכלה ולחברה, מעמיקות את הקרע בין שני הציבורים. המצב הזה עלול להסיט את המאבק נגד הרפורמה המשפטית לכיוונים אחרים. אומנם בממשלה הבאה הכל עשוי להתהפך, ועם תום עידן נתניהו יקטן הכוח החרדי, אך גם כפייה הפוכה על החרדים - תזרע נזק גדול ביחסי האמון. את הבעיה ניתן להסדיר כיום בצורה טובה יותר על ידי חוק שירות לאומי רחב, שבמסגרתו ישרתו רוב החרדים שירות לאומי משולב בלימודים, וחלקם ימשיכו להתגייס לצה״ל.
התרעות פיקוד העורף