לצד עבודתי בהלל יפה, אני מדריך צילום בשעות הפנאי. נגיף קורונה תפס את בית החולים שלי בעיצומה של תקופת שגשוג וצמיחה אדירה: בדיוק נפתחו פגייה חדשה וממוגנת, יחידת צנתורים, מחלקה נוירולוגית, טיפול נמרץ כללי, שופץ חדר המיון ועוד. ואז נגיף קטן – 19־COVID – הביא איתו אתגרים שכמותם טרם ראינו, ובית החולים הזה ראה לא מעט. ב־30 בינואר השנה התכנס חמ”ל הקורונה שלנו לראשונה לטובת היערכות, חמ”ל שבו לוגיסטיקה פגשה רפואה וסיעוד או כל מקצוע אחר שרלוונטי לטובת העניין. הימים הבאים היו ימים שבהם כל הצוותים שלנו, בכל המקצועות, ובשיתוף פעולה שניפח לי את החזה מגאווה בכל פעם מחדש, בנו מחלקות שלמות תוך זמן קצר מאוד, אגב מתן פתרונות יצירתיים מאין כמותם. עבודה 24/7, תוך כדי תנועה, שבה לכל חלק בפאזל היה משקל אדיר.
ומה עושה צלם שרגיל לצלם תרבויות ונופים במסעות צילום ברחבי עולם? מביא את המצלמה לעבודה. חשבתי שאם אני כבר כאן, אז אצלם. בהתחלה, כי למה לא? ואחר כך, הבנתי שאני מתעד את שיתוף הפעולה המדהים הזה, את פעולות בית החולים שלי, שהוא בית שני, בתנאים כה מורכבים. ידעתי שיש לי הזדמנות וזכות לצלם ולתעד היסטוריה, כולל הפניית זרקור לעובדים שלא תמיד נמצאים בקדמת הבמה – עובדי מִנהל ומשק, עובדות מעבדה, צוות היחידה למניעת זיהומים. ההיכרות עם פעילות בית החולים ואחורי הקלעים שלו אפשרה לי לתעד סיטואציות אותנטיות במיוחד.
בתוך כל זה נשזרים רגעים קטנים וזכורים במיוחד, גם פרטיים – ישיבת זום ראשונה של החמ”ל, החולה הראשון שמאושפז, הרגע שבו מודיעים על חולה ראשון שנגמל מהנשמה, מטס חיל האוויר שמצדיע לצוותים הרפואיים כשכל הצוות על הגג מריע, חילוץ של בני מברזיל עם החברה שלו, ההבנה שמזל שהמנהל שלי אמנון (ד"ר אמנון בן משה) החליט להזמין עוד מכונות הנשמה אחרי ישיבת החמ”ל הראשונה ההיא, צילום של תינוק שנולד בתקופת הקורונה כשלצדו שני הורים ומיילדת ממוגנים, טקסי הזיכרון כפי שלא נראו מעולם, ומנהל בית חולים מברך את הצוותים לרמדאן, אבל בריחוק הנדרש.
לא חסרים רגעים. גאווה, כבר אמרתי? גאה להיות חלק מהצוות הזה של המרכז הרפואי הלל יפה. שמח שיכולתי לתעד את ההיסטוריה. מחכה לחזור לתעד שגרה אמיתית, בלי מסיכות (חוץ מבחדר ניתוח).
הכותב הוא סגן המנהל האדמיניסטרטיבי במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה