הקורונה שינתה לא רק את צורת אשפוז החולים המחייבת בידוד ומיגון, אלא גם את הטיפול בנפטרים ברגעים הראשונים שאחרי המוות. "התחושה מאוד קשה", אומר שעיה ברדה, אחראי חדר נפטרים ועוזר לפתולוג הראשי במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה. "אני עובד בעבודה הזאת 33 שנים. ראיתי את כל מקרי המוות השונים והמשונים, אבל זה עדיין קשה לראות צעירים שנפטרים מהמגיפה הזאת".

איך אתה מתמודד עם זה?
"במהלך השנים שאני כאן עברתי הרבה פיגועים, ראיתי מראות לא פשוטים. כשאני מסיים את העבודה אני פשוט מתנתק, אחרת לא הייתי מחזיק פה אפילו יום אחד. אתה חייב לנתק את הרגש שלך. אין מה לעשות".

קורונה - המשטרה איתרה נהגת מחויבת בידוד. צילום: דוברות המשטרה

במה שונים נוהלי הטיפול בנפטר מקורונה מנפטר במחלקה אחרת?
"כשמדובר בחולה שנפטר במחלקה אחרת, אני מקבל קריאה מהמחלקה, לוקח אלונקה, מגיע למחלקה, מעביר את הנפטר מהמיטה לאלונקה, משם מכניס לחדר נפטרים ומחכה לחברה קדישא. לפעמים מגיעה המשפחה, רוצה להיפרד, ואני פותח להם את שק הנפטרים. הם מזהים את הנפטר, ואז קובעים עם חברה קדישא מועד ללוויה. כשנפטר מישהו ממחלקת קורונה, אני חייב קודם כל להתמגן בצורה הרמטית: מסיכה מיוחדת, חליפת מיגון, כפפות, ממש כמו הצוות הרפואי. כשאני מגיע לנפטר הוא כבר עטוף בשני שקי ניילון מיוחדים עם סימון שמדובר בנפטר קורונה. אני מעביר אותו לאלונקה, ויש חדרי קירור שהקציתי רק לנפטרי קורונה. אני מודיע על הנפטר למוקד הנפטרים של הקורונה, הם שולחים אמבולנס של חברה ייעודית לכך, מביאים את הנפטר למוקד נפטרים של הקורונה, יש כמה כאלה ברחבי הארץ. רק לאחר מכן הוא מגיע לחברה קדישא".

אתה לא פוחד להידבק?
"אני חושש, אבל מה אני יכול לעשות? זאת העבודה שלנו, אנחנו צריכים לעבוד. אבל כאמור אני מתמגן, סגור מבחינה הרמטית. מעבר לכך, אני לא יכול לעשות כלום. הכל תלוי בידי שמיים".

איך התחושה מבחינה נפשית?
"זה קשה. בשגרה אני פוגש משפחות, משתתף בצערן. במקרה של נפטר קורונה אני לא פוגש משפחות, ואפילו את הנפטר אני לא רואה, כי הוא עטוף ואי אפשר לפתוח. הובלתי כבר אנשים שאני מכיר שנפטרו מקורונה, ולא יכולתי להיפרד מהם. הובלתי למשל מישהו שאני מכיר אותו די טוב, שהיה בעל מסעדה, ולא יכולתי להיפרד ממנו. גם העובדה שהמשפחה לא יכולה להיפרד כראוי היא קשה (בן משפחה אחד בלבד יכול להיכנס להיפרד תוך לבישת אמצעי מיגון – א"ש). יוצא לי להוביל הרבה נפטרים מקורונה, כאחד־שניים ליום. יוצא לי להוביל גם בני 40־50, ולא רק מבוגרים".

בעיית הבדידות

"הנהלים של משרד הבריאות התעדכנו בעקבות הקורונה", אומר אריה ביתן, מנהל הסיעוד של המרכז הרפואי זיו בצפת. "בעבר היינו עוטפים חולה שנפטר במצעים שהיה שוכב עליהם ומורידים אותו לפתולוגיה. כיום, בנוסף למצעים שאיתם מכסים את הנפטר מקורונה, גם מכניסים אותו לתוך שק מיוחד דוחה נוזלים, כאשר המטרה היא למנוע הידבקות של אחרים. לאחר מכן סוגרים את השק ברוכסן, מנקים את השק בחומר חיטוי ומכניסים את הנפטר לשק נוסף. הנפטר מוכנס למקרר המיועד לנפטרים, ויש שתי חברות - אחת המיועדת לנפטרי קורונה יהודים, והשנייה שמטפלת בנפטרי קורונה לא יהודים - שדואגות להביא את הנפטרים לבתי העלמין בערים שלהם".

אריה ביטן (צילום: המרכז הרפואי זיו)
אריה ביטן (צילום: המרכז הרפואי זיו)

כיצד מתבצעת פרידת המשפחה מהנפטר?
אחרי שהרופאים קובעים את המוות של הנפטר, הצוות הסיעודי מוריד ממנו את הציוד הרפואי, מנקה אותו בצורה יפה, משאיר אותו מכוסה, וכשהמשפחה נכנסת - מגלים רק את פני הנפטר. אנחנו מכניסים בן משפחה אחד להיפרד, ממגנים אותו כמו שהצוות ממוגן. שלשום, למשל, מישהו נפטר מקורונה. הכנסנו בן משפחה, מיגנו אותו, אחר כך עזרנו לו לפשוט את ציוד המיגון. אגב, אנחנו לא רק מאפשרים אלא גם מעודדים קרובי משפחה של חולים להיכנס אליהם גם בזמן האשפוז. אחת הבעיות הקשות שהמאושפזים והחולים מתמודדים איתה היא הבדידות. לכן ביקור של בן משפחה הוא לא פחות חשוב מאשר לתת תרופה לחולה. אנחנו כמובן עושים זאת בצורה מסודרת ומזמינים את המשפחות לפי זמנים. כל זאת כמובן קשור למדיניות של בתי החולים השונים וליכולת שלהם לאפשר את הביקורים האלה, שגם תלויים במיקום מחלקת הקורונה".

איך הצוות שלך מתמודד עם העבודה הלא פשוטה הזאת?
"אני מלווה את הצוות שלי כל הזמן במחלקה. שלשום, למשל, התבצעה החייאה של חולת קורונה, שלצערי נפטרה. זה לא קל לצוות. רק חלק קטן מהחולים בגל השני שמגיעים להנשמה - יוצא מהמחלה. חלק גדול מהמונשמים לצערי לא שורד, ובהם גם אנשים צעירים, בני 50־60. זה חתך גילים יחסית צעיר מאוד לעומת הגל הראשון. זה פשוט מוריד אותך למטה בכל הקשור למצב הרוח. זה לא קל, אבל מתמודדים עם זה".

לא לוקח הביתה

"בשגרה ביומיום אני מוציא נפטרים ממחלקות, מוציא רישיונות קבורה, מסייע למשפחות בתיאום לוויה עם חברה קדישא", מספר שמואל זינו, עוזר לפרוסקטור (אחראי חדר נפטרים) במרכז הרפואי לגליל בנהריה. "כשנכנסים למחלקות הקורונה, אז הנהלים יותר מחמירים. קודם כל, בכל כניסה למחלקת קורונה אני צריך להתמגן. אם התמגנתי כמו שצריך, אז אין לי כל כך חששות. הנפטר נמצא בתוך שתי שקיות ניילון אטומות, ויש גם מדבקות מיוחדות שמזהירות שמדובר בחולה קורונה ושצריך להתמגן בהתאם. לאחר שאני נכנס, אני מעביר את הנפטר לאלונקה ואליי לאוטו. אני מסיע אותו לחדר נפטרים ומתאם עם מחלקת קורונה ארצית את ההעברה של הנפטר והכנה לקבורתו.

"כשמדובר בנפטר שאינו חולה קורונה, חברה קדישא מעבירה אותו לבית העלמין", מוסיף זינו. "במקרה של חולה קורונה, זה תהליך יותר ארוך, ומטפלות בזה חברות מסוימות. אני גם עושה חיטוי ראשוני לאלונקה, לאוטו, ואחר כך מחייג למחלקה מיוחדת - 'מגן חיים'. צוות המחלקה מגיע אליי, ועם מכשירים מיוחדים עושה חיטוי סופי לאלונקה, לאוטו, למקררים".

שמואל זינו (צילום: אלי כהן, המרכז הרפואי גליל)
שמואל זינו (צילום: אלי כהן, המרכז הרפואי גליל)

איך אתה מרגיש בימים אלה?
"משנת 2000 אני עוזר לפרוסקטור. למדתי במשך השנים שברגע שיוצאים ממקום העבודה, אני לא לוקח אותה איתי הביתה. אבל זה כן מתחיל לחלחל כשרואים צעירים ובעיקר ילדים שנפטרים. יצא לי להוביל המון אנשים שנפטרו מהמגיפה, רובם מבוגרים. הכי קשה לי עם זה שהמשפחות לא יכולות לראות את יקיריהן. זה לא כמו חולה רגיל שאפשר להיפרד ממנו בכבוד. הקרובים לא יכולים להיפרד כמו במקרה של נפטר ממחלקה אחרת. הם רואים את הנפטר רק מבעד לזכוכית, או אם קיבלו אישור מהמחלקה - הם יכולים להתמגן ולהיכנס אליו".

זינו מספר שלמרות שהוא כבר רגיל לעבודתו ולמרות שהוא מתמגן היטב, יש לו עדיין חשש מהדבקה, בעיקר בכל הקשור לביקורים אצל הוריו. "גם לפני הסגר, בגלל מה שאני עושה לפרנסתי, אני נזהר ולא מבקר אותם", הוא אומר. "אני מייחל שהמגיפה הזו כבר תסתיים. בתחילת יום אני מייחל שלא יקראו לי. גם אנשים רבים אומרים לי: 'שלא תהיה לך עבודה', אבל בינתיים המצב אינו כזה".