לבני בן ה־16 אין שום פעילות חברתית מלבד 15 שעות מול המסך. כשהוא היה בן 8, הוא חווה חרם כיתתי מאוד קשה, ומאז אין לו חברים. האם לדעתך יש קשר בין הדברים?
"לכל ילד וילדה יש תשוקה למשהו, נושא שבוער בהם, תחביב שמעניין אותם. זה יכול להיות ספורט, בישול, כתיבה, משחק וכו'. מהדברים שאתה מתאר עושה רושם שהילד הזה עדיין לא גילה אילו דברים באמת מעניינים אותו, ולכן הוא ממלא את יומו באמצעות המסך. בגיל הזה הילדים עסוקים בעולמם. לכן אתה לא צריך לדאוג ולהרגיש שהוא מבודד את עצמו. מה שכן, אין באפשרותנו לדעת אם יש קשר בין הטראומה שהוא חווה כשהיה בן 8 לבין המצב שלו עכשיו. הרי לא כולם מגיבים לדברים באותה הצורה. יש אנשים שעטופים בחברים, וממש אוספים סביבם אנשים חדשים בכל הזדמנות, ויש כאלה ששומרים על החברים מהילדות ומסרבים לפתח קשרים עמוקים עם אנשים חדשים. בו זמנית, כדאי שנשאל את עצמנו: מה הילדים רואים בבית? האם הם רואים הורים שיוצאים עם חברים בכל הזדמנות, או מבודדים יותר? גם בתוך המודל שרואים בבית יכול להיות שיהיו שינויים.
זאת אומרת, שהילד בכלל לא אוהב שיש לו הרבה חברים - למרות שהוריו אנשים מאוד חברותיים. המסכים משחקים תפקיד חשוב בחיים של הילד הזה, והוא משתמש בהם כדי להעביר את הזמן. יכול להיות שתגלו שהוא משחק בכל מיני משחקים עם אנשים ברחבי העולם. לכן חשוב שתעמיקו את ההיכרות איתו ותנסו להבין מה הוא עושה כל כך הרבה שעות מול המסך. לדעתי, כדאי שתגידו לילד שאתם מעוניינים לסייע לו לקראת שנת הלימודים הבאה. תשלחו אותו לטיפול פסיכולוגי, כך שיהיה לו מקום שבו הוא יוכל לספר כל מה שעובר עליו. בו זמנית תפנו לעמותת 'רקפת', שמסייעת לילדים שנמנעים מאינטראקציות חברתיות, או לעמותת 'חברים' של ד"ר אלון וסרמן. שם נפגשים ילדים בליווי אנשי מקצוע, ויחד הם לומדים לתקשר זה עם זה. להמשיך להגיד לילד לתקשר עם העולם זה דיבורים בעלמא, ולכן כדאי לפנות לקבלת סיוע".
אני אמא לילד בן 18 שצפוי להתגייס בקרוב לצה”ל. לאחרונה נודע לו היכן הוא צפוי להשתבץ בתום הטירונות, והוא נכנס לדיכאון כבד. הוא אינו מרוצה מהשיבוץ שקיבל, ואף שעשה כל מאמץ לשנות את השיבוץ, הצבא אינו נענה לדרישותיו. הוא מאוכזב ומתוסכל ומסרב לצאת מהמיטה. איך אעזור לו?
"כנראה שזו הפעם הראשונה שבה בנך נאלץ להתמודד עם מציאות שבה אמא ואבא לא יכולים לבוא ולסדר את הכל. אין כל ספק, זה בהחלט מאוד מאכזב, אך יש מי שאומר שהצלחה אמיתית היא היכולת של החוסן הפנימי של אדם להתמודד עם הכישלון. בשלב זה, בנך אומלל ואינו מצליח להתמודד עם הכישלון והאכזבה, הוא אינו מצליח למצוא את החוסן הפנימי בתוכו כדי להכיל את העובדה שלא קיבל את מה שרצה, ולא יכול לחשוב כלל כיצד לעשות לימונדה מהלימון שנזרק אליו. ייתכן שלא משנה מה הוא ינסה לעשות, הוא לא יקבל את התפקיד הצבאי שרצה, אך עליו להתמודד עם המציאות. הדרך שיעבור תסייע לו להתמודד עם העולם דווקא ברגעים שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה.
זהו חלק חשוב מההתבגרות שלו. תזכרי שלדבר לבנך בעזרת היגיון, ולומר לו שהוא חייב ללכת לצבא, שהוא חייב לצאת מהמיטה, ושבגיל 21 כל זה יהיה כבר מאחוריו – לא יעזור לו כלל. הוא לא נמצא במקום שבו ההיגיון יכול לסייע לו, הוא שבור ומצוי בעוגמת נפש מאוד גדולה. לכן ההמלצה שלי אלייך היא להיעזר בפסיכולוג חיצוני. נסו לדבר איתו ולהסביר לו שהוא צריך ללכת לפסיכולוג. אם הוא עדיין לא השתכנע ולא רוצה ללכת לפסיכולוג, ההמלצה שלי היא להזמין פסיכולוג עד הבית. שייכנס לחדרו, ישב לידו, גם אם בנך נשאר במיטה, ופשוט יתחיל לדבר איתו. לפסיכולוג יש את הכלים להעביר את בנך תהליך רגשי שיסייע לו למצוא בתוך עצמו את הכוחות שלו כדי לשרוד את האכזבה הגדולה ולהמשיך הלאה".
עריכה: עדן בן ארי