אני אמא לילדה ילידת דצמבר שאמורה לעלות בשנה הבאה לכיתה א'. אני מתלבטת אם היא מוכנה לעבור לבית הספר או שכדאי להשאיר אותה עוד שנה בגן. על מה אני צריכה לשים דגש?
"קודם כל חשוב לי מאוד להגיד לך שבנובמבר הילדים יכולים להיראות לנו כאילו הם לא מוכנים, אבל יש להם תשעה חודשים עד לתחילת חודש ספטמבר, ולא פעם בזמן הזה הם מצליחים להיות מוכנים ובשלים לקראת השינוי. מעבר לזה, ילדים בגיל הזה מתפתחים מאוד מהר, ואת צריכה לשאול את עצמך ולדון ביחד עם הגננת אם הילדה הזו יכולה להיכנס למסגרת של בית ספר. הרי מה מצופה מילדה שמתחילה כיתה א'? לדעת לשבת, להיות מרוכזת וקשובה כשמדברים איתה, להצליח להרכיב פאזלים שמתאימים לרמת הגיל שלה, שיהיה לה אוצר מילים טוב ושהיא תוכל לבנות משפטים ברורים".
"אלה הדברים הבסיסיים שאם ילד מגיע לכיתה א' בלעדיהם, יהיה לו מאוד קשה, והוא יהיה אומלל. יש ילדים בגיל הזה שהקואורדינציה שלהם טרם התפתחה, וקשר העין־יד שלהם נמוך. כתוצאה מזה, הם כותבים בכתב ראי ומתקשים לעמוד בקצב של שאר הכיתה. נקודה נוספת שכדאי להתייחס אליה היא הפן הרגשי - האם הילדה יודעת להתאפק ולשאת תסכול? האם היא מצליחה לפתח חברויות בכוחות עצמה? מה בדבר כושר ההסתגלות שלה? איך היא פותרת משברים? איך היא מתמודדת עם בעיות? תבקשי לשבת לשיחה עם הגננת, ובהתאם לחוות הדעת שלה תקבלי את ההחלטה. להשאיר ילד בגן זה דבר מורכב מאוד, שחשוב לעשות אותו עם הרבה מאוד מחשבה. תשאלי את עצמך: איך היא תהיה ביחס לאחים שלה? איך היא תיראה בכיתה ד'? הרי להשאיר ילד שנה נוספת בגן עלול להשפיע לרעה על הדימוי שלו. לכן צריך לבחון את הדברים בדקדקנות, ורק אז לקבל את ההחלטה הנכונה עבור הילדה".
נכדי בן ה־11 וחצי החל בחודשים האחרונים לדבר לאמו בחוצפה. איך היא צריכה לנהוג?
"הילד הזה נכנס עכשיו לגיל ההתבגרות, ומדובר בתקופה לא קלה עבורו ועבור הסובבים אותו. לכן ההמלצה הכי טובה היא לא להיבהל מזה. מדובר בתהליך טבעי. אם באמת הוא ילד כל כך טוב כמו שאת מתארת, יש סיכוי גבוה שהוא מבטל את עצמו, מבטל רצון פנימי עמוק בגלל צורך להיות בסדר. ילד שמרצה את הסביבה - שוכח את עצמו. לצורך העניין, אם הוא רוצה לראות סרט, ופתאום צריך לעזור בבית, אז הוא מכבה את הסרט והולך לעזור. הוא מוותר על הרצון שלו עבור רצונות של אחרים, אבל יש לזה מחיר כי ברגע מסוים הוויתורים שלו הולכים וגדלים, ואז הוא מתפוצץ. אותה התפוצצות מתרחשת במקום שהוא יודע שיקבלו אותו בדיוק כמו שהוא - בבית שלו. בגיל צעיר של הילד יש לנו, כהורים, יכולת לאכוף התנהגויות מסוימות, אבל בפתחו של גיל ההתבגרות אנחנו עוברים לשיטת ההדדיות ומתמקדים דווקא במערכת היחסים שלנו עם הילדים".
"הרי עונשים והשפלות פוגעים בתקשורת בין ההורים לילדים גם שנים אחר כך ומשפיעים לרעה על מערכת היחסים. תבקשי מאמא שלו שתסביר לו שאתם עובדים על הדדיות בבית - יש דברים שהיא חייבת לתת לו כמו אוכל וכביסה, אבל לקחת אותו לחברים היא לא חייבת, גם לא לתת לו דמי כיס. לכן אם הוא יתחצף שוב, היא לא תמצא את הכוחות לתת לו את כל מה שהיא נותנת לו. היא יכולה להגיד לילד משפט כמו: 'אני יודעת שאתה יודע להתאפק, אבל אתה מרשה לעצמך איתנו. אם אני אמשיך לקבל חוצפה וזלזול, אני לא אמצא בתוכי את הנחמדות לעשות את כל מה שאני עושה'. הילד ימשיך להתחצף בשביל לנסות אותה, והיא צריכה להחליט שיש דברים שהיא מפסיקה לעשות עד שהתקשורת ביניהם תעבור שינוי".