נכדי בן השנתיים וחצי דיבר באופן שוטף, ולאחרונה החל לגמגם. קבענו תור לקלינאית תקשורת, אבל הפגישה נקבעה רק לעוד כמה חודשים. האם אנחנו יכולים לעשות משהו בינתיים כדי לסייע לו?
"ככל הנראה הילד עבר משהו, לאו דווקא התעללות, שגרם לו לגמגם. ייתכן שהילד נפל, מישהו העליב אותו או שהוא שמע שיחה ופירש אותה לא נכון, וכתוצאה מזה הוא נכנס ללחץ. מעבר לזה, מאוד יכול להיות שהילד מאוד מפותח, ואז המחשבות שלו משיגות את יכולת הדיבור שלו. כלומר, הוא רוצה להגיד משהו, אבל תקוע במשפט הקודם. אם ידכם משגת - פנו לקבלת טיפול פרטי. בינתיים נסו לא להתערב. אם הילד מתחיל לגמגם, תאמרו 'אני פה מחכה בסבלנות'. לטפו אותו, חייכו אליו ואל תעליבו אותו או תהיו חסרי סבלנות והתחשבות. בינתיים זה מה שיש לעשות, ואחר כך כמובן לבדוק על מה זה יושב. עצם העובדה שכבר קבעתם תור אומר שאתם מטפלים ולא מטאטאים את הבעיה מתחת לשטיח. החיסרון בלהיות ילד כזה קטן הוא שלוקחים הכל קשה, ואילו היתרון הוא שיש יכולת הישרדות אדירה, יכולת לשכוח ולהדחיק. לילדים אין יכולת להתמודד ולווסת כמו למבוגרים, כך שלרוב הם מדחיקים. הדחקה היא דבר מצוין במיוחד בגילים כאלה קטנים - כמובן אם אין שם חוויה טראומתית איומה. הילד צריך יחס, חום, אהבה וחינוך, כך שעליכם להיות סבלניים".

בתי הבכורה בת ה־9 מעולם לא פחדה משום דבר, ותמיד נחשבה לילדה מאוד אמיצה. לפני כחודש וחצי היא העירה אותנו בצרחות ובבכי כי ראתה ג'וק בחדר. מאז הילדה פיתחה בהלה מחרקים - היא לא מוכנה לישון לבד, ודורשת שאני או אביה נשב לידה בחדר עד שהיא נרדמת. כיצד לנהוג?
"הילדה הזו עברה אירוע שמאוד הבהיל אותה, וכל הגוף שלה הגיב בהתאם. פחד הוא לא משהו שאפשר לשלוט בו, ולכן כדאי מאוד קודם כל לתת לגיטימציה לפחד שלה, לרגשות שהיא מרגישה. שבו עם הילדה הזו עד שהיא תירדם, תייצרו לה סביבה של שלווה ורוגע, ואני מאמינה שבתוך כארבעה חודשים זה יעבור. פנו לילדה ותגידו לה שאתם מבינים את הפחדים שלה, ושאתם יודעים שהגוף שלה ילמד אותה איך להירגע. מהיום כל פעם שהיא הולכת לישון אתם תשבו לידה עד שהיא תירדם. כשאתם נכנסים לחדרה, תבואו רגועים, בלי מתח ובלי דריכות, אל תמנעו ממנה את תחושת הביטחון הזו. אם זה לא יעבור מאיזושהי סיבה, תוכלו להיעזר בטיפול CBT".

בתי בת ה־4 לא מפסיקה לכסוס ציפורניים. מה אפשר לעשות?
"דיבורים על הנושא לא יעזרו, ולעתים אפילו יגבירו את כסיסת הציפורניים של הילדה. גם שימוש בלק מר לא יעזור. הילדה לא שמה לב שזה קורה לה, היא לא שמה לב מתי האצבע נכנסת לפה, ולכן ניסיונות לטפל בזה באופן שכלתני, לשחד או לתת מתנה, ואפילו להעניש - לא יצליחו. יש דרך אחת לא פשוטה למנוע מהציפורניים להיכנס לפה - כל אחת מהאצבעות שלה צריכה להיות חבושה. תגידי לה שהרופא אמר שהיא צריכה לחבוש כל אצבע ולשים משחה כי היא כוססת ציפורניים, וזה לא בריא. ברגע שאת עושה את זה, את חייבת לתת לה תחליף. למשל, לתת לה איזו שרשרת עם חרוזי פלסטיק קשיחים שאפשר לנשוך, או איזה נשכן שאפשר לשים לה בכיס. כסיסת ציפורניים יכולה לנבוע מכל מיני סיבות, אבל בשלב הזה אנחנו לא עסוקות בלמה זה קרה - אנחנו עסוקות באיך לפתור את זה. זה יכול להיות בגלל גמילה ממוצץ, מעבר לגן חדש, חיקוי של מישהו בסביבה שכוסס ציפורניים. זה לא משנה מה גרם להרגל הזה, זה משנה איך את יכולה לעזור לה לשנות אותו".

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM

מיכל דליות מייעצת: איך לעזור לילד שכבר דיבר שוטף - ואז התחיל לגמגם?

מדוע בן שנתיים וחצי החל לגמגם לאחר שכבר דיבר שוטף, כיצד ניתן למנוע מילדים לכסוס ציפורניים, ואיך לסייע לבת 9 שפיתחה חרדה מחרקים? מיכל דליות מייעצת