אני לא אחת שבוכה בקולנוע. באמת לא. יכולה לראות דרמות כבדות, סרטי מלחמה, סצנות פרידה - והעיניים נשארות יבשות. אבל אתמול ישבתי באולם וצפיתי ב-"Wicked 2", ופתאום מצאתי את עצמי מוחה דמעות בחושך ומקווה שאף אחד לא רואה אותי.
למה? כי הסרט הזה לא עשה לי משהו רגשי - הוא עשה לי משהו אמיתי.
"Wicked 2" ממשיך בדיוק מהמקום שבו הסתיים החלק הראשון, ומחזיר אותנו לעולם עוץ בעוצמה ויזואלית שקשה לתאר במילים. כמו במחזמר שממנו נולד, הסרט מציג פנים אחרות לאגדה מוכרת - לא האגדה שסיפרו לנו בילדות, אלא זו שמסתתרת בין השורות. האגדה שלא עסקה ברשע, אלא בפחד. לא בכישוף, אלא בכוח. לא במלחמה בין טוב לרע - אלא במלחמה על מי שזוכה בכלל לספר את האמת שלו.
העלילה מובלת דרך רגעים שמעצימים את הקריסה של עוץ: הבית שנופל על נסרוז (נסה), הפיכת בוק לאיש הפח, פיירו שמוסריותו הופכת אותו לאיש קש, ודורותי, שמבלי לרצות, הופכת לכלי במשחק גדול ממנה.
אבל בתוך כל סצנה, כל צבע, כל פריים - המוקד האמיתי הוא הקשר בין אלפבה וגלינדה.
חברות שהתחילה כקומדיה, המשיכה כקנאה, והפכה לשותפות עמוקה בין שתי נשים שנאבקות למצוא את קולן בעולם שלא ממש רוצה לשמוע אותו. בסרט, גלינדה מתכוננה להתחתן עם הנסיך פיירו בחתונה מרהיבה, היא הפכה לסמל הטוב של עוץ - אבל היא יודעת שהחברה הכי טובה שלה לא תהיה שם.
אני עצמי ישבתי באולם וראיתי את אלפבה נלחמת. מתרסקת. מתמרקת. מתעקשת להאמין שהטוב ינצח. וכשהסוף הגיע - התפרקתי. הייתי בטוחה שהיא נשברה. שהשנאה ניצחה אותה. שהיא ויתרה על עצמה רק כדי להיעלם.
אבל ככל שקראתי וחזרתי למקור, הבנתי שהסיפור אחר לגמרי.
ואז המשפט הזה נפל לי כמו גרזן על הלב:
זו דמות שלא נשברת מכאב - אלא משחררת את עצמה ממנו. זו לא בריחה. זו הבנה עמוקה, בוגרת וכואבת, שמערכת שלמה שניזונה מתעמולה, פחד ושליטה - לעולם לא תדע להכיל מישהי שהיא גם חזקה, גם שונה, וגם ישרה עד כאב.
כי הסוף האמיתי של Wicked לא שייך לקוסם. לא לדורותי. לא למלחמה בין טוב לרע.
הוא שייך לשתי נשים שלמדו שאפשר לשנות עולם - גם אם לא את אותו העולם.
מבחינה קולנועית, "Wicked 2" הוא עדיין חגיגת צבעים ותנועה שקשה להסיר ממנה עיניים. ההשקעה בתפאורה עצומה; העריכה מדויקת, המטיסות והקסמים נראים טבעיים יותר ממה שאי פעם חשבתי שאפשר להביא למסך. ועדיין - בתוך כל הוויזואליה המרהיבה הזאת - הכוח של הסרט נמצא ברגש. בחיבורים. במה שנאמר ולא נאמר בין שתי הנשים שמחזיקות את כל העלילה.
אם את שואלת את עצמך אם כדאי לך ללכת לראות את "Wicked 2", התשובה שלי היא: כן. אבל לא סתם כן.
זה הסרט שאת צריכה לראות עם החברה הכי טובה שלך. זו החברה שמכירה אותך מתמיד, שעברה איתך את כל השינויים, שאולי גם לקחתן החיים לכיוונים קצת שונים אבל עדיין יודעות שאתן תמיד תהיו אחת לשנייה.
קחו ממחטות. קחו מסקרה עמידה במים. ותתכוננו לצאת משם עם משהו שישנה לכן את הראש.
כי "Wicked 2" הוא לא סתם סרט על מכשפות ועל קסם. זה סרט על נשים שלא מבקשות רשות להיות מי שהן. על חברות שמשנה את החיים. ועל הבחירה לבחור בעצמך, גם כשזה קשה.
וכשאלפבה מחליטה להפסיק להשתתף בסיפור שכתבו עליה - זה הרגע שבו הבנתי שזה לא סרט על כישוף. זה סרט על בעלות. על נרטיב. על נשיות בעולם שמפחד מנשים שמגדירות את עצמן. על סיפור שנועד להיות אגדה - והפך למראה.
והאמת? זו הסיבה שהמסך ירוק. אבל הסרט אנושי. אולי האנושי ביותר שראיתי השנה.
התרעות פיקוד העורף