מחוט משותף למגדל בבל
בבסיס הקולקציה נמצאת השאלה איך מחברים מחדש חלקים שנשברו. וולף תרגמה את הרעיון הזה לתכשיטים בעלי אופי אדריכלי, הבנויים מחוליות ושכבות שמתחברות זו לזו.
כסף וזהב מופיעים יחד, לצד אבני קריסטל שקופות וצורות גיאומטריות שמזכירות לבנים ומבנים. התוצאה כוללת עגילים גדולים במיוחד, טבעות, צמידי רגליים, תכשיטי גוף ואפילו צעיפים פיסוליים מתוכשטים.
ההשפעה של עולם הבנייה ניכרת כמעט בכל פרט: חוליות שנראות כמו לבנים, מבנים תלת־ממדיים ואלמנטים שמגיעים מעולם הארט־דקו. במקום שהתכשיטים יהיו רק תוספת לבגדים של הלפרין, הם הופכים לחלק מהשפה של התצוגה עצמה.
לא רק תכשיטים יפים
מאחורי כל הברק הזה מסתתר מסר הרבה יותר אישי. וולף מתארת את הקולקציה דרך הרצון האנושי המשותף "להשאיר חותם, להיות נוכחים, לגעת בשמיים ולהשיג הצלחה, הגשמה ואהבה", אבל גם דרך האתגרים המשותפים שאנחנו פוגשים בדרך.
"רק מתוך חיבור אמיתי ויחד - נצליח לחבר את השברים ולבנות את עצמנו מחדש", היא אומרת.
ויש גם משהו בנוכחות הישראלית בפריז
קשה להתעלם מהעובדה שמאחורי הפרויקט הזה עומדים שני יוצרים ישראלים שמציגים יחד על אחת הבמות המרכזיות של תעשיית האופנה. ובמקרה הזה, גם הסיפור שהם בחרו לספר - על שבר, חיבור ובנייה מחדש - מקבל שכבה נוספת.
בסופו של דבר, A Common Thread היא קולקציה על תכשיטים, אבל היא גם ניסיון להפוך רעיון מופשט למשהו שאפשר ממש לראות: חוליות שונות שמתחברות זו לזו, מתכות שנפגשות ומרכיבות יחד משהו חדש.
וכשזה קורה על מסלול בפריז, עם שני יוצרים ישראלים מאחוריו, החוט המשותף מקבל משמעות קצת אחרת.
התרעות פיקוד העורף