אבל היום החמישי לא נשאר בעבר. הוא עבר בין ארכיון האופנה הישראלי לגוף הספורטיבי, בין הרחוב התל אביבי לסיפורים על זהות ושייכות, והסתיים עם הפנטזיה התת־ימית של אלון ליבנה. חמש תצוגות שונות מאוד זו מזו, שהזכירו לנו שלא כל בגד צריך לספר את אותו הסיפור.
פיני לייטרסדורף: בגדים שלא צריכים להוכיח שהם רלוונטיים
הערך של התצוגה הזאת לא הסתכם בנוסטלגיה. היא הזכירה שתעשיית האופנה המקומית לא התחילה אתמול, ושמאחורי השמות שאנחנו מכירות היום עומדות נשים שהעזו ליצור שפה מקומית בתקופה שבה עוד לא היה ברור איך היא אמורה להיראות.
דווקא העובדה שהבגדים לא עוצבו כדי להתאים לרגע הנוכחי היא שהפכה את המפגש איתם למעניין. הם לא נדרשו לרדוף אחרי טרנד או לייצר רגע ויראלי. הם פשוט היו שם, והזכירו מה קורה כשלעיצוב יש אורך חיים שחורג מעונה אחת.
כשהמגרש הופך למסלול: בצלאל ומרכז הפועל
על המסלול הופיעו ספורטאיות מוכרות, אבל הפעם המדליות וההישגים נשארו ברקע, והבגדים קיבלו את הבמה.
הפרויקט הזה היה מעניין במיוחד משום שהוא הציב בפני המעצבים הצעירים אתגר שחורג מבחירת צבע או גזרה: להבין איך הגוף נע, מה הוא צריך ומה הבגד יכול לאפשר לו לעשות. לא כל פריט בהשראת ספורט חייב להיראות כמו בגד אימון, וכשהחיבור נעשה מתוך מחשבה על האדם שלובש אותו, התוצאה מעניינת הרבה יותר.
OFF/NA: תל אביב עולה למסלול בלי לבקש רשות
במקום מעצב אחד שעומד מאחורי כל הלוקים, התצוגה חיברה בין מותגים ויוצרים מקומיים צעירים, באמצעות דמויות וטיפוסים שאפשר לפגוש בעיר, כל אחד עם הזהות והסגנון שלו.
הכוונה הייתה לקחת את תל אביב כפי שהיא: צבעונית, עמוסה, רועשת, מחוספסת ומלאת ניגודים. השילובים בין פריטים של מעצבים שונים ביקשו לייצר תמונה אופנתית של תרבות הלבוש המקומית, כזאת שלא נולדת בהכרח בסטודיו של מעצב אלא גם ברחוב, בחנויות ובחיי היומיום.
יש משהו מרענן ברעיון הזה, דווקא בתקופה שבה המסלול יכול להרגיש לפעמים כמו עולם סגור עם חוקים משלו. OFF/NA מזכירה שאופנה מקומית לא מתקיימת רק בשבוע האופנה, ושלא כל מה ששווה ללבוש צריך להגיע עם תווית של בית אופנה גדול.
מצד שני, כאן גם נמצא האתגר של תצוגה כזאת: כשמחברים הרבה קולות שונים, לא תמיד נוצרת אמירה אחת ברורה. השאלה המעניינת היא עד כמה החיבורים בין המותגים מצליחים להפוך לשפה משותפת, ולא רק לאוסף של לוקים נפרדים. אבל עצם הבחירה לתת במה למגוון הזה היא חלק מהעניין.
TODA: לא להשתייך זו גם הצהרה אופנתית
הגוונים הכהים, הטקסטים והאופי המחוספס מתחברים לתפיסת עולם שבה תחושת השונות אינה משהו שצריך להסתיר, אלא חלק מהזהות.
גם הבחירה במי שצעדו על המסלול הייתה חלק מהסיפור. לאחר אודישנים שאליהם נרשמו אלפי צעירים וצעירות, נבחרו משתתפים מתוך הקהילה שסביבה נבנה המותג. כך התצוגה ביקשה לתת מקום לא רק לבגדים, אלא גם לאנשים שמזדהים עם השפה שלה.
אבל TODA לא הסתפקה בהצגת הקולקציה. התצוגה נערכה בשיתוף המכון הישראלי למניעת ניכור הורי ומשפחתי, והוקדשה גם להעלאת המודעות לילדים שנקלעים לסכסוכים בין הוריהם.
בכניסה לתצוגה חיכו 12 משתתפים עם שלטים שנשאו מסרים כמו "הסכסוך שלכם. הילדות שלי" ו"ילדים לא צריכים לבחור צד". בהמשך הוקראו משפטים שעסקו בגעגוע ובנתק משפחתי, לצד פאנל בהנחיית גלית גוטמן ובהשתתפות עו"ד רומי קנבל, ליבי נחימובסקי ותום חיימוב, שעסק בניכור הורי ובהשלכותיו על ילדים.
החיבור בין אופנת רחוב לאמירה חברתית העניק לתצוגה רובד נוסף, אבל הוא גם הציב בפני הבגדים אתגר. כשמסביבם יש מסר טעון כל כך, קל לאופנה עצמה להידחק הצידה. במקרה הזה, הבחירה להעלות למסלול צעירים וצעירות מתוך הקהילה של המותג התחברה היטב לעיסוק בזהות ובשייכות. הבגדים לא עמדו לבדם, אלא היו חלק מהעולם שלוי ניסה לבנות.
אלון ליבנה: פנינים, שריון וזוהר אפל במעמקי הים
על מסלול שחור ומבריק, שהחזיר את השתקפות הדוגמניות, וברקע דימויים של מערבולת תת־ימית, הציג ליבנה קולקציה שנעה בין קוטור, תכשיטנות ופנטזיה.
נקודת המוצא הייתה אישית במיוחד: תכשיטים עתיקים, צדפים וקונכיות שאסף במסעות בעולם ובשווקי פשפשים, ובעיקר שרשראות פנינים שקיבל מסבתו. במקום להשאיר את האוצרות האלה בקופסת תכשיטים, הוא הפך אותם לחלק מהבגדים עצמם.
התוצאה הייתה עשירה בפרטים: מחוכים פיסוליים, שכבות שקופות, חיתוכים חושפי גוף ותכשיטים גדולים שהשתלבו במבנה הבגד. אחד הלוקים הבולטים כלל חליפה לבנה ושקופה, מכנסיים אווריריים, שרוולים עם מלמלות ותכשיט כסוף גדול במרכז הגוף. בהמשך הופיע ז'קט שחור מחויט עם עיטורים כסופים, שנלבש לצד חזיית משולשים ומכנסיים שקופים ורחבים. דווקא השילוב הזה, בין חייטות מדויקת לחשיפה, היה בעינינו אחת ההצלחות של התצוגה.
גם שמלה שחורה עם מחוך דרמטי ועבודת תכשיטנות עשירה סיפקה את כל מה שמזוהה עם ליבנה: גוף מפוסל, עבודת יד והרבה נוכחות. אבל אחד הרגעים שאהבנו במיוחד הגיע דווקא כשהקולקציה הורידה מעט את העומס. מראה בגוני כסף וכחול קרח, עם חזייה כסופה ומכנסיים רחבים מבד מטאלי, נתן לחומר ולברק לעשות את העבודה בלי להעמיס עוד ועוד עיטורים.
וכאן נמצאת גם נקודת התורפה של הקולקציה. ליבנה יודע לייצר אפקט, אבל כשהכול משובץ, נוצץ ומבקש תשומת לב, העין לפעמים מתקשה למצוא מקום לנוח. היו דגמים שבהם התכשיט כמעט השתלט על הצללית, ודווקא המראה השחור המחויט והלוק הכסוף הוכיחו שהשפה שלו יכולה להיות חזקה גם כשהיא מעט מאופקת יותר.
העולם התת־ימי אינו חדש אצל ליבנה. הוא כבר הופיע בקולקציית הכלות GARLANDS 2027 שהציג בניו יורק, אבל הפעם קיבל פרשנות אפלה, נועזת ופחות כלתית. את התכשיטים לקולקציה עיצבה Cassoutu Jewels, והחיבור הזה טשטש עוד יותר את הגבול בין בגד לתכשיט.
ליבנה חתם את שבוע האופנה עם קולקציה שיש לה עולם ברור וחתימה עיצובית שקשה לפספס. לא כל לוק היה צריך את כל הדרמה הזאת, אבל כשהוא נתן לגזרה, לחומר ולתכשיט לעבוד יחד, התוצאה הייתה מרשימה. את הז'קט השחור ואת המראה הכסוף, למשל, היינו שמחות לראות גם מחוץ למעמקי הים.
ומה נשאר אחרי שהמסלול התרוקן?
היום האחרון של שבוע האופנה לא הציע שפה אחת או מגמה שאפשר לסכם במשפט. הוא נע בין היסטוריה לעתיד, בין ספורט לאופנה, בין הרחוב לקוטור, ובין בגד שנועד לשרת את הגוף לבין בגד שמבקש לספר סיפור.
היו כאן רגעים שבהם העיצוב עצמו עמד במרכז, ורגעים שבהם הסיפור שמאחורי הבגד כמעט גנב ממנו את ההצגה. לא כל ניסיון היה מדויק באותה מידה, אבל דווקא ההבדלים בין התצוגות הפכו את היום הזה למעניין.
אחרי חמישה ימים של מסלולים, קולקציות ואינספור סיפורים, אולי הדבר שנשאר איתנו הוא לא טרנד מסוים או שמלה אחת, אלא השאלה מה הופך בגד לכזה שנרצה לזכור גם כשהאורות כבים. לפעמים זו גזרה מצוינת, לפעמים רעיון חדש, ולפעמים דווקא פריט ישן שמוכיח שלאופנה טובה אין תאריך תפוגה.
התרעות פיקוד העורף