בתי בת ה־3 הגיבה בצורה קשה מאוד ללידת אחותה התינוקת. מאז שחזרנו מבית החולים היא הפסיקה לדבר ומסרבת ליצור קשר גם עם התינוקת. כיצד ניתן להתמודד עם המצב?"תגובתה של הילדה טבעית ונפוצה יותר ממה שנדמה. מדובר בדרך כלל לא בפגיעה רגשית, אלא בתחושת בלבול ודאגה. ילדה בגיל 3 חווה את לידת האחות כתמורה דרמטית במציאות המוכרת שלה. לפתע, תשומת הלב, האהבה והנוכחות ההורית מתחלקות, והיא מתקשה להבין את משמעות השינוי. ההיעדרות הזמנית של האם סביב הלידה והופעת תינוקת חדשה בבית מערערות את תחושת הביטחון שלה. במובן הפסיכולוגי, הילדה חווה 'מעבר', מצב שבו העולם הישן שלה כבר לא קיים, והעולם החדש עדיין לא ברור. לכן היא אינה באמת כועסת, אלא מבולבלת ומנסה להבין את מקומה החדש במערכת המשפחתית. כשהילדה מפסיקה לדבר, או מגיבה בהתנתקות, זו למעשה טקטיקה לא מודעת שמטרתה למשוך את תשומת הלב של ההורים, מעין קריאה רגשית של 'תראו אותי, אל תשכחו אותי'. במקרה כזה חשוב לשדר רוגע, להמשיך לשמור על גבולות, אך גם להעניק תחושת ביטחון ואהבה. לדוגמה, אם אתם משחקים עם הילדה והתינוקת בוכה, הסבירו לילדה שאתם ניגשים להרגיע את התינוקת ואז חוזרים אליה. כך היא תלמד שהאהבה לא נעלמה, רק התרחבה. העיקר הוא לא ללחוץ עליה להתחבר לתינוקת, אלא לתת לזמן ולעקביות שלכם לבנות מחדש את תחושת השייכות". אנחנו הורים גרושים. הבן שלנו בן 9, ובכל פעם שהוא מגיע לביקור אצל האב הוא בוכה ומתגעגע לאמו. מה נכון לעשות במצב כזה?"ראשית, חשוב להימנע מהמחשבה 'מה אני עושה לא בסדר?'. זו אינה אשמה של מי מההורים. הגעגוע הוא רגש טבעי שילדים מבטאים, אך הוא גם עשוי להפוך לכלי של תקשורת ושליטה רגשית, לעיתים בלי שהילדים יהיו מודעים לכך. כשילד בן 9 מביע געגוע לאמו ובוכה, התגובה הנכונה איננה להיכנע לתחושת חוסר האונים שלו, אלא לעזור לו לבנות חוסן רגשי. אפשר לחבק, להקשיב, לאפשר לו לדבר על הגעגוע, אך במקביל ללמד אותו דרכים להתמודד, לקחת נשימה, להתקשר לאמא לשיחה קצרה, ואז להמשיך ביום. המטרה אינה 'לפתור' את הגעגוע, אלא לעזור לילד ללמוד לחיות איתו. כל אחד מאיתנו חווה בחיים תחושות של חסר ופרידה, והיכולת להכיל אותן היא חלק מהתפתחות רגשית תקינה. במקום לשאול 'איך אני גורם לו להפסיק לבכות?', כדאי לשאול את עצמנו, 'איך אני יכול לעזור לו להתחזק ולדעת שהוא מסוגל להתמודד עם רגשות קשים ולצמוח מהם?'". בתי בת 4 ומתקשה מאוד ללכת לגן בבקרים. היא נאחזת בי, בוכה ומסרבת לעזוב. איך נכון להגיב?"זוהי תופעה מוכרת, ולעיתים היא נובעת מרצון של הילד לשמור על שליטה במצב, כלומר, להשאיר את ההורה קרוב. חשוב להבין: מדובר ברצון תמים לחלוטין, לא במניפולציה. הילדה רוצה את ההורה לעצמה, וזו בקשה רגשית טבעית. התפקיד שלנו כהורים הוא ללמד שהאהבה שלנו אינה תלויה בנוכחות הפיזית. גם כשנפרדים, האהבה נשארת. לכן חשוב לשמור על עקביות: אם הילדה בוכה, לא לנהל איתה משא ומתן ארוך בפתח הגן. לחבק, להרגיע, להיפרד בביטחון ולשדר אמונה ביכולתה להתמודד. עוד חשוב להזכיר כי כשאין 'קהל' לסצינה, היא נעלמת. ברגע שהילדה תבין שהפרידה קצרה, ושההורה תמיד חוזר, היא תחוש בטוחה יותר ותלמד להרפות. בכל רגע קשה שאלו את עצמכם 'מה אני רוצה ללמד את הילדה עכשיו?'. המטרה היא ללמד אותה סבלנות, יכולת התמודדות ואמונה בעצמה. קצת קלילות, הרבה עקביות ובעיקר ביטחון שלכם הם המפתח לשינוי".
התרעות פיקוד העורף